יומני נוטה

יש ימים טובים ויש ימים רעים.
בימים הטובים, הכל טוב, בימים הרעים - לא רואים את הסוף.

קל לנו לשקוע במרה שחורה, ולצלול ולצלול ולצלול.
יותר קשה להסתכל מעבר לרגע הרע, לדעת בלב שבסוף דברים מסתדרים.

כשטוב לנו, קל לנו, אנחנו לא חושבים יותר מדי.

כשרע, הכל פתאום מקבל גוון שחור, הפסימיות משתלטת.

אבל גם כשטוב, גם כשרע, כשקל וקשה,
חשוב להיות נאמנים לעצמנו, לדעת שהרגשות שלנו אמיתיים,
שחשוב שנלך בדרך שלנו, במה שנכון לנו!

אנשים אוהבים לייעץ, קל לפתור צרות של אחרים, ובכלל על מה אתם מתלוננים,
הרי דברים של אחרים הם שטויות.

אז תהיו פשוט אתם, כמו שאתם,
בימים הטובים ובימים הרעים.
אתם מי שאתם!

*קצת כמו נועה של הים

הסתובבתי הבוקר עם המחשבה "מה באמת חשוב? מה באמת אנחנו רוצים?"

יש הרבה דברים שברור לנו שהם חשובים, המשפחה, החברים הקרובים לנו, האהבה, או הרצון להיות נאהבים ואוהבים, הבטחון שיש לנו איפה להיות וממה לחיות, עבודה שבה טוב לנו ורצוי שאנחנו אפילו נהנים ממנה.

אבל מה באמת חשוב לנו, מבפנים?
איזה סוג אדם אנחנו? איזה אדם אנחנו שואפים להיות?!

מוסריים, בעלי כבוד וערך עצמי, בטחון עצמי, אגוצנטרים, אנשים שנותנים, חשוב לנו יותר היופי ופחות האופי?

האם אנחנו באמת מה שאנחנו חושבים שאנחנו?
או שאם אדם חיצוני יסתכל עלינו, הוא יראה בנו דברים אחרים, שונים ממה שאנחנו מאמינים שאנחנו?

המון אנשים מסתובבים בעולם, בטוחים בעצמם, שהם מוסיפים לו, הם אנשים טובים בסך הכל, לא?!
אבל בעצם, מעגלים פינות, לא יעזורו לאחר כי זה מפריע בסדר היום העמוס, טרודים, שאפתנים...

אנחנו מדברים המון, לא תמיד במילים ובצורה הנכונה, המתאימה. פחות רגישים לאנשים אחרים, לפעמים אפילו לאלה שחשובים לנו יותר מהכל.

אנחנו נשלטים על ידי הרגשות שלנו, מונעים לחלוטין על ידי אמוציות.
או אוטמים את הרגשות לחלוטין על מנת להיות מסוגלים להתנהל בעולם שהפך להיות רודף בצע ומשיגני.
למי יש יותר, מי יותר מוצלח, מי נראה יותר טוב.
אז מה חשוב באמת?
מה מביא את האושר הנכסף?

אולי אנחנו צריכים להיות יותר קלילים, יותר רציניים, יותר ממוקדים, אנחנו צריכים לפנות זמן לעצמנו.

אולי חשוב שנתחיל להסתכל קודם בצלחת של עצמנו, לפני שאנחנו מתחלים לשפוט את הצלחת של האחר, 
וכדאי שנתחיל לבדוק אם מי שאנחנו חושבים שאנחנו, שואפים להיות, האם כך אנו באמת מתנהגים?!

כל אחד, בשלב זה או אחר בחייו, חלם להיות מישהו אחר - משהו אחר,
נשהו שונה ממה שהוא באמת, באמת הפנימית שלו.
כך קמו לנו בעולמנו סופרים, תסריטאים, גם בלוגרים, אנשים שמשנים את הזהות שלהם בסתר או בגלוי.

אבל אני מדברת על התחושה הפנימית שיש לכל אחד מאיתנו, הרצון שתוקף אותנו פשוט לא להיות אנחנו.

לרוב, התחושה הזאת עוברת לנו אחרי כמה דקות, שעות, יום.  
אם אנחנו חכמים אז אנחנו מבינים שהכי טוב לנו להיות מי שאנחנו באמת,
הרי זה לא באמת שאנחנו רוצים לשנות את כל כולנו, אלא דברים מסויימים בצורה בה אנחנו פועלים, בדרך כלל באוטומט שלנו.
הצורה בה אנחנו מתקשרים עם בני אדם אחרים, העבודה שלפעמים אנחנו מרגישים תקועים בה,
היחסים עם המשפחה, משהו קטן באיך שאנחנו נראים; צבע שיער, תספורת, קצת דיאטה (השמנה, או הרזיה), אנחנו רוצים להיות שריריים, בעלי עור מושלם, קצת יותר סבלניים, קצת יותר אגרסיביים, לעגל פינות, לעשות את כל הדרך, להיות הרפתקנים.
אין סוף של דברים שנראים לנו קטנים - אבל הם עולם ומלואו בשבילנו באותו רגע.

אנחנו תולים תקוות בדבר אחד קטן שישנה את הכל, אם רק היה לי... אם רק הייתי...
אנחנו בעיקר אוהבים להסתכל בדשא של השכן ולרצות מה שיש לו.
מה שאנחנו לא רואים, זה שהדשא של השכן מלא קרחות, יש בו מזיקים, הוא מביא חרקים, צריך להשקיע בו, לטפל בו.
אף אחד לא מושלם.
לכל אחד יש את השק שלו, אותו הוא ממלא מיום שחדר לאויר העולם.
קורים לנו הרבה דברים בדרך, חלקם הישגים, חלקם טראומות, כולם מלווים אותנו לשארית חיינו,
אם יש לנו מזל, אנחנו לומדים לחיות עם הטראומות ונהנים מההשגים.

אמרו לי לאחרונה (בפעם המי יודע כמה בחיי), שחשוב להיות ברגע, בעכשיו, לשים לב, המילה הפופולארית לכך היום היא Mindfulness.
אנחנו תמיד נראה דברים בדיעבד, לטוב ולרע, אבל לא נראה שבעצם פספסנו אותם, בגלל שלא עצרנו לנשום אותם ולהרגיש אותם באותו הרגע בהם הם קרו. אין טוב ורע, אין שחור ולבן ובטוח שאין שני אנשים זהים בעולם.
לא כל מה שאנחנו רואים וחושבים על אדם הוא נכון, אנחנו אוהבים להסתתר מאחורי מסכות, מאחורי האדם שאנחנו מייחלים להיות.

מגיע שלב בחיים, שאנחנו צריכים להשלים עם מי שאנחנו, רק אז נוכל לבצע את השינויים הקטנים שבאמת עושים הבדל.
אבל בשביל להתחיל לעשות את זה, אנחנו צריכים, אולי אפילו חייבים, לעצור, להיות ברגע.

קלישאה שכזו, תעצרו להריח את הפרחים.

אז היום בואו נעשה תרגיל קטן, תנסו, מה כבר יקרה, תתייחסו לזה כמשהו חדש, טרנד.

שבו על כסא, כפות הרגליים מןנחות על הרצפה, הגב נשען על הכסא, כפות הידיים מונחות כל הירכיים, או אחת בתוך השנייה.
עצמו את העיניים, תקשיבו ותעקבו אחרי ההוראות.

*הסרטון באנגלית, הוא קצר, תנסו בכל זאת. אם וכאשר אני אמצא את המקבילה העברית אני אשנה את הוידיאו לעברית.

אנחנו אוהבים צעצועים, אני והגנרטור, הם מוסיפים לנו עניין, הם משעשעים אותנו, מגבירים את העוצמות.
name it we probably are interested in it.
אנחנו גם אוהבים ליצור לבד, רהיטים, צעצועים, אפילו תכשיטים (כן, הגנרטור הכין לי במו ידיו קולרים יפייפים שיכולים להחשב כתכשיטים של ממש).
בכל דירה שנכנסו אליה, קדחנו, בנינו, התאמנו, בד"כ אדם זר לא יבחין, או יחשוב שזה סוג של קישוט, או מתלה לאהיל, או מה לא.

התחלנו בקטן, לי היו כמה דברים שסחבתי איתי מיום שהתחלתי את פרק ב' של חיי, לגנרטור היו עוד מספר פריטים מועטים שהוא רכש.  יחד הגדלנו את האוסף, קנינו, בנינו, הרכבנו, השתמשנו בעיקר בדמיון הבלתי נדלה של הגנרטור וגם במחקריו הבלתי נגמרים ברחבי הרשת העולמית (תמונות, סרטים, אתרים יעודיים יותר ופחות, פורומים וכו'.).
היום הציוד שלנו מפוזר בארון הבגדים (שם תולים את מגוון השוטים, קיינים וכד'), המרפסת הקטנה של חדר השינה מלאה עד אפס מקום בארונית אחסון מפוצצת ועוד פריטים נלווים שלא נכנסים לארון. בתוך כל הדום בבית מסתתרים להם עוד כמה פריטים. 
ועדיין ולמרות, כל הזמן אנחנו מוצאים עוד דברים שבא לנו לנסות (למרות שנגמר המקום בבית וכנראה שנצטרך למצוא וילה עם מרתף שיוכל להפוך ל"חדר האדום").

כל זה עלה בגלל שמלבד נושא שעלה בפורום לפני זמן רב ובו נתבקשו חברי הכלוב לפרט איזה ציוד יש להם בבית (ובאמת, לשם מה ההשוואות האלה, שכל אחד יעשה מה שטוב לו ויפסיק לדחוף את אפו לעניינם של אחרים - על אף שאני מבינה את הצורך לחלוק ולשתף והסקרנות בנושא שלשמו התכנסנו כאן בכלוב), וגם משום שנתקלתי בכמה תמונות באלבומי הכלוב בהן צילמו אנשים את הציוד שלהם (אני חייבת לומר שגם אנחנו לא חפים בנושא הזה ופה ושם העלנו תמונות של כל מיני דברים).

לעניינו של פוסט זה, חשבתי לי, מתי די? כמה ציוד באמת צריך אדם?
יש את המשקיעים, ויש את העצלנים, יש את אלה שמנסים לצבור אבזור בזול ויש את אלה שכבר יש להם להשקיע המוני שקלים/דולרים/יורואים במוצרי איכות מותאמים אישית.

אבל לפעמים, לא בא לכם פשוט להתעלם מכל הבלאגן ופשוט להנות מסקס פשוט ואיכותי?!?

*מוגש כחומר למחשבה

http://images.flatworldknowledge.com/tye/tye-fig09_003.jpg

כל כך התרגלנו לחיות מאחורי מסכים; מחשבים, טאבלטים, סלולרים וכו',

שהיכולת שלנו לתקשר כבני אדם, פנים מול פנים הולכת ונמוגה לה אט אט.

פעם כשהיינו רוצים לברוח אל עולם הדמיון, היינו בורחים אל הספרים, היום - אנחנו ממציאים לעצמנו דמות בדויה.

כל אדם שני למד באוניברסיטת החיים, או משהו אחר מצוץ מדמיונו הפרוע, הוא חי אי שם (לאחרונה הטרנד הוא אלסקה),

באוניברסיטאות, ובמקומות המחיה האלו, אין באמת בני אדם, בשר ודם.

אנחנו למדים מהמדיה אלימות, מה שבא יותר גדול ובצבעים יותר עזים - בהכרח יותר טוב.

מלמדים אותנו לא לחשוב בעד עצמנו, ללכת אחרי העדר.

ואם כבר יצא איזה ספר, מאוד מהר הוא הופך לסרט, שיהיה לנו יותר קל.

הרשיים הנורמליים שפעם התמודדנו איתם קיבלו גושפנקא של המדינה, הפרעות קשב וריכוז, הפרעות אישיות, הפרעות אכילה.

הפכנו למין של הפרעות, כולנו מופרעים ולא נורמלים.  אם מישהו מעז לחטוא ולהיות נורמטיבי (פחות או יותר בגבולות הטעם הטוב), הוא חיב להמציא לעצמו מהר איזו הפרעה או ייחוד, כדי להרגיש נורמלי.

כולנו כלי משחק בעולם שהפך לגן חיות מאורגן,

אולי הגיע הזמן לזכור שבסופו של יום, אנחנו זן חברתי, ואולי כדאי לחשוב קצת על האחר לפעמים.

אף אחד לא חייב לנו שום דבר, אבל מותר ורצוי לזכור ולעשות בשביל האחר.

"שקיעתה של הזריחה"

משפט שאומר המון דברים שונים להרבה אנשים שונים,

לפעמים המשמעות היא סוף עולם, מלחמה אטומית שתמחה את כולנו מעל פני האדמה ואולי נפנה מקום למשהו טוב יותר.

לחלק, זה שלב בחיים שמסתיים אל משהו לא ידוע, חדש, אחר, אולי טוב, אולי רע.

שינויים, ימים טובים אל מול ימים רעים, חלקים מאיתנו שנעלמים ושבים לצוץ, מגיחים מדי פעם אל העולם כאלטר אגו שלנו.

ככל שהזמן עובר, אנחנו מגלים שהחיים ממשיכים כך או כך, לפעמים לטובתנו, לפעמים לרעתנו.

דברים שהיו "אנחנו" פתאום כבר לא כל כך מתאימים לנו.

אנחנו תמיד מחפשים את המקום שבו נתבלט, המקום שבו נרגיש "נכונים".

בדרך אנחנו רומסים אחרים, לא תמיד מתחשבים אבל תמיד חושבים שאנחנו ה"צודקים".

חלקנו בטוחים תמיד שאנחנו "הקורבן",

מעטים מרגישים שהם מסופקים ונכונים, טוב להם איפה שהם.

האיזון בין נכון ללא נכון, הוא איזון מסובך, זה קו דק שקל מאוד לחצות.

לפני שנים, רמי פורטיס כתב שיר על סרט אנגלי שמתאר את סוף העולם,

אבל רובנו אימצנו אותו, כל אחד למקום שהוא התאים לו באותו רגע.

בסופו של יום, אנחנו לא יחודיים, אנחנו לא יוצאי דופן באמת (אלה הם מתי מעט - מיוחדים באמת).

אולי כדאי שפשוט נתחיל לשים לב לאחר, להקשיב לו, לראות מה קורה סביבנו ומה קורה לנו.

- אין אמת אחת - 

איכשהו תמיד מגיעים לתקופה הזאת,

דברים מתבלבלים, לא בטוחים,

עומדים בצומת דרכים.

מגלים שפתאום יוצאים קצת פחות, נחים יותר, רבים קצת,

חושבים על כיוונים חדשים, מתקדמים עם הזמן.

איפהשהו קצת רוצים לחזור להתחלה,

למרץ האינסופי, לרוץ, לרקוד כל הלילה, לשתות בלי תחתית, לשחק כאילו אין מחר,

ואז קמים בבוקר ונזכרים שהחיים נכנסו קצת באמצע.

אם החיים תקועים לי באמצע, מזל שאני נרדמת ומתעוררת לצידך כל יום!

ג'ונגל שלי באי המבודד שלי בעולם 3>

(הטקסט כולל משחק תפקידים בגוף הסרט)

מאונן בוקר: הי, בוקר טוב

Not Barbie: בוקר

מאונן בוקר: שלומך ?

Not Barbie: מצוין

מאונן בוקר: מאיפה את ?

Not Barbie: מאוד ענייני על הבוקר.
מרכז

מאונן בוקר: חחחח

מאונן בוקר: היה לי טלפון
בד"כ משכימה ?

Not Barbie: לא עד כדי כך

מאונן בוקר: מה קרה היום ?

Not Barbie: קרה שהייתי צריכה לקום מוקדם.

מאונן בוקר: את נשמעת קשוחה משהו

Not Barbie: או שאתה שומע מה שאתה רוצה לשמוע?!

מאונן בוקר: לא יודע

Not Barbie: אז מי יודע?

מאונן בוקר: את רואה?

Not Barbie: לא, אני עיוורת, זה לא יפה לצחוק על נכויות של אחרים.

מאונן בוקר: מצחיק
אז מה בא לך לעשות הבוקר ?

Not Barbie: לחזור לישון. אבל זה לא יקרה.

מאונן בוקר: רוצה לקבל ירידה של החיים ?

Not Barbie: תפתח, תפתח פרופיל קודם.

מאונן בוקר: קראתי את הפרופיל שלך

Not Barbie: ומה כתוב בו?

מאונן בוקר: לעשות לך copy paste ?
אני לא כ"כ מתייחס לפרופילים

Not Barbie: אולי כדאי שתתחיל.

מאונן בוקר: אני מציע לך משהו חד פעמי, בקטע טוב ודיסקרטי

Not Barbie: אההה, אלה שאתה מחפש מגיעות מאוחר יותר.

מאונן בוקר: את לא מעריכה ירידה של החיים ?

Not Barbie: מי אמר שאין לי?!

מאונן בוקר: כן, אבל אני מישהו חדש, הרפתקאה מעניינת

Not Barbie: הוא הבן זוג שלי...

מאונן בוקר: כן, אבל יתכן שעכשיו הוא לא בבית

Not Barbie: ונניח לשניה שהוא לא היה, אז?

מאונן בוקר: אז אני מציע לך הרפתקאה מעניינת

Not Barbie: לא היית אף פעם בזוגיות, אה?

מאונן בוקר: ברור שכן
גם אני בזוגיות
לכן אני יודע שזו הרפתקאה מעניינת

Not Barbie: אז אתה סתם חרא של אדם?

מאונן בוקר: שיודע לרדת סוף הדרך

Not Barbie: או חושב שהוא יודע.

מאונן בוקר: פותחת את הדלת, מסתובבת, אני יורד לך בעמידה.
אני לא חושב. אני יודע שאני יודע

Not Barbie: זה אי פעם, אבל אי פעם עבד על מישהי?

מאונן בוקר: כן

Not Barbie: אז אתה טוען שכולם פה חארות?

מאונן בוקר: אני רק טוען שאני מציע לך חוויה חד פעמית

Not Barbie: טוב. מיצית.

מאונן בוקר: עוד לא שתיתי אותך.

Not Barbie: תנסה קפה. יותר יעיל בבוקר.

מאונן בוקר: בא לך ירידה. אני יודע.

Not Barbie: אוקי, עכשיו אתה כבר סתם קריפי.

מאונן בוקר: חחחח
למה ?

Not Barbie: אל תיקח את לא נכון. אבל לגמרי תיקח את זה ככה. - אתה ממש דוחה.

מאונן בוקר: תגידי מה שאת רוצה

מאונן בוקר: אבל 5 שניות אחרי שאני מניח את הלשון שלי בכוס שלך, את שוכחת מהקיום של עצמך

Not Barbie: זה נראה לך הגיוני, או שאתה סתם עושה ביד (גם מגעיל אגב).

מאונן בוקר: אינ ממש לא עושה ביד
וכן, נראה לי הגיוני

Not Barbie: טוב, לא בבית ספרנו.

מאונן בוקר: היית יכולה ממש להנות
אני טכנאי מחשבים
את מזמינה קריאה
זו הלגיטימציה שאני מגיע
אני נכנס, סוגר את הדלת
את מסתובבת ומתכופפת
ו..

Not Barbie: אתה מודע לזה שזה נכנס לבלוג שלי, כן?

מאונן בוקר: החוויה או השיחה שלנו ?

Not Barbie: תנחש.

מאונן בוקר: תגידי את

Not Barbie: אי אפשר לומר שלא הוזהרת.

מאונן בוקר: תכתבי באמת על החוויה

מאונן בוקר: יותר מעניין

אז ככה:

1. מסתבר שחרמנים סוטים, יש פה בכל שעה.

2. נכון, בכלל לא עשית ביד... NOT

3. בחייכם, אני כבר מזהירה מראש ועדיין אתם ממשיכים???

חכו לסוף!!!!