החיים לא ישאלו אותך אם עכשיו זה זמן נח,
אם השקעת חודשים של מאמץ כדי להגיע לכאן,
אם הדרך היתה קשה, אולי קרו עוד דברים שהקשו.
לחיים לא אכפת שהשקעת ימים ולילות,
מלווים בפחד וחרדה (לגיטימיים),
אם עשית את הדרך תוך כדי מחלה.
לאנשים לא אכפת, הם לא רואים את הדרך,
הם רואים מה הם צריכים, אז הם מסננים, לא עונים,
לא מחלקים את העבודה בצורה שווה - כי תייגו אותך בתור משהו.
וגם אם אמרת, ביקשת, הבהרת - אמרו לך כן והלכו ובחרו מישהו אחר,
(לא מתיימרת להבין את המניעים הנסתרים, אבל גם לא קיבלתי הסברים).
(גם אם זה משהו טוב - זה לא בהכרח מה שנכון לך כרגע).
מישהי שאני מכירה, חגגה בדיוק את החיים שלה מחדש,
היא אמרה, אל תקחו את המשפחה, והחברים שלכם כמשהו מובן מאליו.
תתקשרו אליהם עכשיו, לכו אליהם, חבקו אותם - עכשיו!!
אני מעולם לא לקחתי אותם כמובן מאליו.
אבל רציתי להגיד לה שלא כולם אותו דבר,
ונכון שברגעים כאלה אנשים מתגייסים,
אבל בשאר הזמן הם בעצמם בעיקר.
אני יודעת שאני לא מובנת, אני לא הנורמה, אני לא מתנהגת כמו העדר,
אני מהאנשים שהם שם בשביל האחר, מבינה, אמפתית, נותנים מעצמי.
אני לא אהיה חלק מהמסתחבקים, מאלה שמריצים דחקות ובדיחות,
אני תמיד אהיה היותר אחראית, מסודרת, רצינית - תמיד חברותית,
אבל עד שנכנסים לי מדי למקום שלי.
אז חוק מרפי- התעוררתי לפנות בוקר, כולי מכווצת וחולה,
מריצה חישובים בראש אם אני מסוגלת להעביר מחר יום עבודה בשטח,
אם המרפאה תענה לי ואם אני צריכה להגיע עכשיו (זה בסדר, אני נחה בבית),
מצאתי מחליף כבר ב 8 בבוקר (היום למחר),
וידאתי שיש החלפה מאושרת, טלפנתי, הודעתי, סידרתי.
הייתי אחראית.
עכשיו אני דפוקה.
אני מהלא מובנים,
מאלה שגם לבן זוג, למשפחה ולחברים הקרובים קשה לקרוא,
מאלה שאי אפשר באמת לעזור להם, כי פשוט אין איך ברוב המקרים.
הם רוצים לתת - זה לא מה שאני צריכה, אני לא יודעת לסביר מה אני צריכה.
אוהבים אותי, מקיפים אותי, דואגים לי.
אבל תמיד אני לבד.
זו אני, אני מתמודדת לבד עם החיים, כי השאר פשוט לא מבינים,
ולמי אכפת, וכולם עסוקים בבעיקר בעצמם.
אז אני שקופה, אני לבד, אני נלחמת, ואני מתעייפת.
