"אתה יודע למה אתה כאן?" שאל אותי אחד המפקדים לפני זמן מה.
"אתה רוצה שאני אענה לך את התשובה או את השקר שאתה רוצה לשמוע?" עניתי.
"לא זה ולא זה, אני רוצה להגיד לך למה אתה כאן כי נראה לי שאתה לא יודע כבר," הוא השיב.
"אתה כאן כדי לבצע פקודות. אתה כאן כדי לבצע את הפקודות שאחרים לא יכולים. אתה כאן כי אתה כמוני, רק כלים במשחק שלם שנקרא מלחמה. כולנו רק כלים במשחק - מזיזים אותנו, עושים איתנו מה שהם רוצים, משרתים את המערכת."
עצרתי אותו. "אוקיי, אתה חושב שאני לא יודע את כל מה שאמרת עד עכשיו?"
"חכה," הוא אמר, "עוד לא הסברתי לך למה אתה ספציפית כאן עושה את העבודה הזאת."
"תראה, יש הרבה שיכולים לחקור. יש כאלה שאפילו ירצו לשלם רק כדי לעשות את הדברים שאתה עושה. אבל אתה כאן כי אתה אחר מהם. אתה כמו טפלון - שום דבר לא נדבק אליך."
"אתה מסוגל לדבר עם האחרים על ספורט, על הנאה, ואז להיכנס לבצע את מה שאתה עושה ולצאת ולהמשיך את אותה שיחה כאילו לא היה כלום."
"אחרים בשוק ממך. הם בטוחים שאתה לא בסדר בראש בשל המעברים האלה. אפילו הטירונים - אלה ששומעים עליך ועל מה שאתה עושה, הם מתחילים לפחד. מספרים לחברים שלהם. יש סיבה שלא נותנים להם להסתכל על השיטות שלך - לא רוצים לגרום להם לבעיות."
הוא עצר לרגע, הסתכל עליי במבט קר.
"ובכן, הם לא טועים. כולנו לא בסדר בראש, בגלל זה אנחנו כאן," עניתי.
"כן, אבל אתה שונה. אתה מבין משהו שאנחנו לא. זה כאילו נולדת בשביל זה - נולדת לשבור, נולדת לגרום כאב. אנחנו רק משרתים, אבל אתה - אתה נולדת לזה."
"הנחקרים יודעים עליך. חלקם אפילו לפני שנעצרו כבר יודעים עליך לפי מה שהם אומרים."
הוא התקרב צעד אחד.
"הם יודעים על האכזריות שלך, על השיטות שלך. הפכת לבאבא יאגא, לשד שהם יכולים לספר עליו כדי לדעת להיזהר, לדעת לא להגיע לכאן. הם יודעים שברגע שאתה נכנס, יש כאן סיפור אחר. יש כאן סיפור של אדם שרק מחפש את הדרכים לבצע את העבודה שלו בצורה הכי טובה. יש כאן אדם שמנסה להיכנס מתחת לעור שלהם, לחשוב כמוהם, לנסות להבין אותם לעומק, ומיישם את זה כדי לדעת מה הדרך הכי טובה לגרום להם להישבר."
הקול שלו נעשה קר, כמעט קפוא.
"זה למה אתה כאן. נולדת לזה. הם יודעים את זה, אני יודע את זה, עכשיו גם אתה יודע את זה."
הוא עמד שם, מסתכל עליי. לא היה בזה הערצה. היה בזה משהו אחר - פחד מוסתר, אולי אפילו הקלה שאני בצד הנכון.
"אז תעשה את זה. תלך ותעשה את מה שאתה כל כך טוב בו."
זו אחת הפעמים שאני זוכר שמישהו הודה בפני כמה אני טוב במה שאני עושה. זה היה רגע לפני שנכנסתי לעוד חקירה - חקירה שהוא ידע שהוא צריך אותי בה במלוא שיאי.
לא הרגשתי גאווה. הרגשתי משהו אחר - הכרה קרה במי שאני באמת.