יוצר החלומות

אתה יודע למה אתה פה? שאל אותי המפקד.

כדי לחקור, עניתי. טוב זה ברור, הוא אמר, אבל למה דווקא אתה, מכולם למה דווקא אתה?

כי אני זה שמביא את התוצאות? עניתי.

יפה, אבל למה אתה דווקא זה שמביא את התוצאות?

אני לא יודע, עניתי, קצת בניסיון להסתיר את התשובה שחשבתי שתגיע.

"בטח שאתה יודע" הוא ענה, אתה יודע טוב מאוד למה, אתה פשוט מנסה להסתיר את זה.

"זה כי אני כלי הרס נכון?"

כן! הוא ענה בשמחה בזמן שאני מסיט את המבט הצידה.

"אני שמח שאתה יודע את היעוד שלך", הרגשתי מנוצל מעט, כאילו אני טוב עבורם רק לדבר הזה.

זו שיחה שהייתה לי ממש מזמן, שיחה שעדיין נשארה בראשי.

במשך הרבה מאוד זמן הייתי עושה דברים רק למען אחרים, הכתפיים שלי תמיד היו יותר גדולות מכולם. תמיד הייתי מחפש איך להרים, איך לעשות, איך לסחוב, כבר מהיותי קטן תמיד חיפשתי איך לעזור, איך לשמח.

אז לזה מה שהפכתי, למכונת הרס, למפלצת בעלת שם, לאדם שאנשים מתעוררים ממנו מהסיוטים שלהם.

הרבה זמן הכחשתי את זה, הכחשתי שאני עובר ניצול, חשבתי שאני עושה את זה למען המטרה הטובה ואני באמת חושב שאני עושה את זה למען המטרה הטובה.

אבל בדרך, לא שמתי לב שאני פשוט גוזר על עצמי עוד ועוד דברים ועונשים שאני מפחד להראות.

לא נגעתי באישה כבר המון שנים, יותר שנים מאשר אני יכול לזכור כי אני כבר לא יכול לזכור איך זה לגעת באישה. הייתי מעניש את עצמי בבדידות, מפחד להיפתח, מפחד להיות אני.

תאמינו לי או לא, אני לא אדם רע, אני פשוט אדם טוב שעשה דברים רעים.

אבל בפנים? בפנים אני אדם רגיש שרק רוצה לשמח אחרים, לגרום להם לחייך, אז אני עושה דברים ולוקח על עצמי עומס מבלי לספר רק כדי לגרום לאחרים לשמוח.

עכשיו שנגמרה המלחמה אני כבר חסר שימוש, כמין אדם שלא צריך אותו כבר עד למקרה הבא.

אין לי חברים בעבודה, תמיד הייתי מתבודד, אני לא יודע אם הם היו מפחדים ממני או שפשוט לא הייתי יודע איך לתקשר את מה שאני רוצה שזה חברה והנאה.

אני בטוח שאם היו יכולים היו מקפיאים אותי או שמים אותי באיזה מחסן קר עד למלחמה הבאה שיצטרכו אותי.

לפני זמן מה דיברתי עם מטפלת שהייתה לי למשך קצת זמן והיא שאלה אותי מה אני רוצה בחיים והוא בר-השגה.

עניתי לה שהייתי שמח לעבור תאונת דרכים שתהרוג אותי על המקום. שרכב יפגע בי ויהרוג אותי על המקום וזה לא יהיה באשמתי.

ככה אני יודע שאני מת וזה לא באשמתי, ככה אני יודע שהמשפחה שלי תקבל פיצויים ותוכל לחיות חיים נורמליים.

כיום זה לא נכון אני חושב, החלום שלי הוא אנונימיות, אבל גם להיות חופשי, ובכן, הצעד הראשון לזה הוא לעזוב את המקום הזה.

לפני זמן מה פרסמתי כאן פוסט עם קישור לכתבה על נער בן 21 שהיה בכנסת ואמר שהחלום שלו הוא לדפוק לעצמו כדור בין העיניים.

המלחמה הזאת נגמרה ועכשיו כולנו צריכים להתמודד עם מה שעברנו.

אני מודה שבמובן מסוים אני יתגעגע לדברים שהייתי עושה שם, זה היה הדבר הכי קרוב שהייתי מרגיש להיות אל.

אחד הדברים שטד בנדי סיפר (על פי זכרוני זה היה הוא) שגרמו לו לבצע את המעשים האלה שוב ושוב היה הרגע הזה שהוא מרגיש ככה, כמו אל שבוחר מי יחיה ומי ימות, ברגע שהוא רואה בעיניו את הנשמה מתפרקת מהגוף.

אני אומנם אומר כאן הרבה, המון תוכן, אבל זה רק חלק מכל המסע הזה שאני צריך לעבור כדי להיות חי מחדש.

אני רוצה להודות למישהי ספציפית שבזכותה אני התחלתי לחשוב בכיוון הזה, היא אדם טוב.

כמו תמיד אשמח לדבר עם מי שרוצה, זה מאוד עוזר לי.