באחד המפגשים שלי עם הגורם המטפל, אמרתי דברים שרק ברגע שיצאו מהפה שלי, הבנתי עד כמה הם מדויקים. עד כמה הם באמת אני.
דיברנו על מניעים. על למה אנשים עושים את מה שהם עושים. אמרתי לו שאחרים בטח יבואו וימכרו לו סיפורים על "המטרה". הם יגידו שהם פועלים בשם אידיאל גדול, שהם עושים דברים קשים כי "המטרה מקדשת את האמצעים".
אבל אני? אני לא אשקר לו. המטרה כבר מזמן לא חשובה לי. אולי פעם היא הייתה, אבל היום היא סתם תפאורה ריקה. אני עושה את זה בשביל ההנאה.
יש הנאה צרופה בלחזות בכאב. יש סיפוק אדיר בלראות מישהו מתנגד, כי התנגדות היא רק הזמנה לנסות עוד דברים. היא דלק. זה הרגע שבו אני מחפש את הדרכים לשבור, לרסק, למצוא את הסדק בנפש ולהרחיב אותו עד שהכל יתמוטט. אני לא כאן כדי לבזבז זמן על שאלות של מוסר או מצפון. המוסר הוא רעש רקע שאני מצליח להשתיק בקלות.
לפעמים אני נותן לצד השני להרגיש שהוא מנצח. אני נותן לו להתעטף בתחושת ההצלחה, רק כדי להראות לו שברגע האמת - הוא הפסיד כבר מזמן. אני רוצה לשבור אותו לחלוטין. את הגוף, את המוח, את כל מה שמגדיר אותו כבן אדם.
אני לא מחפש ניצחון רגע. אני מחפש נצחיות. אני רוצה להרגיש שיזכרו אותי, אבל לא בגלל הישגים או חסד. אני רוצה לבוא להם בסיוטים. אני רוצה להיות הצל שמלווה את חייהם שנים קדימה, זה שהם ינסו להדחיק ולעולם לא יצליחו.
אני כאן כדי להצדיק את השם שלי. המוח שלי כבר גמור, שרוף מכל מה שעברתי, עייף מהחיפוש אחרי משמעות נורמטיבית. אז הוא מחפש דרכים אחרות לעקוף את הכל. לפעול. להשיג. לראות אותם סובלים ולהבטיח שהסבל הזה יהיה חתום על שמי.
זה לא יפה, זה לא מוסרי, אבל זו האמת היחידה שנשארה לי.