יוצר החלומות

טיפות הצהובות כבר עבדו.

לא כמו אלכוהול ששורף ומתפשט - אלה היו משהו אחר. משהו שהזריק את הכאב ישירות לתוך העצבים כמו חומצה רותחת שממלאת צינורות דם.

האגודל שלה - זה שכבר היה קרוע מבפנים - התחיל לרעוד בקצב לא אנושי. לא רעד של כאב רגיל. רעד של שריר שמקבל פקודה מהגוף אבל הגוף כבר לא יכול לציית. העור סביב הפרק התנפח תוך שניות, הפך לאדום-סגול-שחור, והוורידים בלטו כמו תולעים חיות שמנסות לברוח מתחת לעור.

היא ניסתה. אלוהים, היא ניסתה.

שיניים ננעצות בשפה התחתונה עד שהדם זלג כמו ברז דולף. נשימה דרך האף - איטית, מבוקרת, כל שאיפה נמשכה ארבע שניות בדיוק. עיניים עצומות. גוף קפוא. רק היד השמאלית, זו שכבר איבדה שתי אצבעות, רעדה כמו עלה בסערה.

אבל הגוף בגד בה.

בדקה השלישית, השרירים בכתף התחילו להתכווץ. לא בהתקף גדול - בהתכווצויות קטנות, זעירות, כמו זרמים חשמליים שקופצים מתחת לעור. כל התכווצות כזו שלחה גל כאב חדש מהאגודל השבור, ישר למעלה, דרך הזרוע, לתוך הצוואר. היא הרגישה את זה כמו סכין ארוכה שמישהו דוחף לאט לאורך העצם.

"ש...שקט," היא לחשה לעצמה בראש.
אבל הלחישה יצאה מהפה. צליל קטן. כמעט כלום.
רק אוויר שיצא בין השיניים.

עיניי נפערו.

"זה היה צליל," אמרתי בשקט, כמעט מתנצל.
"אני יודע שהתאמצת. אבל הכלל היה ברור."

הלכתי לארון הקטן. הוצאתי שתי דברים: מלח גס - הגס הזה, מהסוג שמשתמשים בו לניקוי תנורים - ובקבוקון קטן של חומצה הידרוכלורית מדוללת, 10%. לא מספיק כדי להמיס בשר, אבל מספיק כדי שהעצבים יצעקו עד שהמוח ינסה לכבות את עצמו.

קודם כל - המלח.

לקחתי קומץ בין האצבעות.
העור שלי כבר היה מוגן בכפפות, אבל אני הרגשתי את הגרגירים הקשים, החדים.
היא ראתה אותי מתקרב והאישונים שלה התכווצו לנקודות.

"לא... לא לא לא-" המילים יצאו חנוקות, שבורות. היא כבר לא ניסתה לשמור על דממה. היא ידעה שזה נגמר.

פתחתי את הפצע בירך - זה שכבר היה פתוח כמו פה קטן ומדמם - והטחתי את המלח ישירות פנימה.
לא טפטפתי. הטחתי. כמו שמפזרים מלח על בשר לפני צלייה.

התגובה הייתה מיידית.

גופה זינק קדימה כאילו מישהו ירה בה בגב. השרשראות חרקו, הכיסא נטה על שתי רגליים ואז נפל בחזרה עם בום מתכתי. הצרחה שיצאה ממנה לא הייתה קול. זה היה צליל של בשר חי שנקרע. המלח נמס בדם, חדר לכל סדק, לכל תא עצב חשוף, והתחיל להמיס את הקצוות כמו אלפי מחטים זעירות שמסתובבות בפצע.

היא השתנקה, הקיאה - ריר מעורב דם ומררה - והקיאה שוב. הגוף כולו התעוות בהתכווצויות אלימות, כאילו כל שריר מנסה להימלט מהגוף עצמו.

"זה רק המלח," אמרתי, מרים את בקבוקון החומצה.
"עכשיו תראי מה קורה כשמוסיפים חומצה."

שפכתי שלוש טיפות - רק שלוש - ישירות על המלח שבפצע.

הריח עלה מיד.
ריח של בשר נשרף, של שיער חרוך, של משהו מתכתי ומתפרק. העשן היה לבן, דק, עולה כמו סיגריה רעה. הפצע התחיל לבעבע. בועות קטנות, אפורות-ורודות, פרצו החוצה עם כל התכווצות שלה. העור סביב הפצע התכווץ, נסוג, כמו שפתיים שמתכווצות מכאב.

היא צרחה.
לא צרחה רגילה.
צרחה שיצאה מהבטן, עברה דרך הגרון כמו סכין, והתנפצה באוויר. הצרחה גרמה לרוק ולדם להתערבב ולטפטף על החזה שלה בקצב משוגע. העיניים התגלגלו, הראייה שלה התערפלה - אבל האדרנלין שעדיין זרם בדם לא נתן לה להתעלף. היא נשארה ערה. כל שנייה.

האצבעות שלי - אלה שלא היו מלוכלכות - תפסו את האגודל השבור שלה שוב.
העצם כבר לא הייתה עצם. היא הייתה משהו רך, רוטט, כמו ג'לי חם.
לחצתי פנימה, סובבתי 180 מעלות, לאט, בדיוק כמו שסובבים מפתח בדלת ישנה שנתקעה.

*קרררררק.*

לא קול אחד.
סדרה של קרקושים קטנים, כמו שבירת מקלות דקים אחד אחרי השני. כל פרק קטן בתוך האגודל נשבר בנפרד. הדם פרץ החוצה בלחץ גבוה, ניתז על החזה שלי, על הפנים שלה, על הרצפה. הוא היה חם. חם כל כך שהרגשתי אותו דרך הכפפות.

היא לא צרחה יותר.
הקול שלה נגמר.
מה שיצא עכשיו היה נשימה רטובה, גרגור, כמו מישהו שטובע בדם של עצמו. הגוף שלה רעד בהתכווצויות קטנות, רצופות, כמו מכונה שמתפרקת חלק אחר חלק.

כרעתי מולה.
הרמתי את ראשה - היא כבר לא יכלה להרים אותו בעצמה - והסתכלתי לה עמוק לתוך העיניים. הן היו אדומות לגמרי. לא מהדמעות. מהדם שפרץ בכלי הדם הזעירים בתוך הלבן.

"את מרגישה את זה?" לחשתי.
"כל תא. כל עצב. כל שנייה.
זה מה שביקשת.
זה מה שאת צריכה."

היא ניסתה להגיד משהו.
השפתיים זזו, אבל רק בועת דם קטנה יצאה.

"אני... לא... יכולה... עוד..."

חייכתי.
לא חיוך רע. חיוך עצוב, כמעט.

"את יכולה.
הגוף שלך עדיין כאן.
והלילה עדיין ארוך."

הרמתי את הבקבוקון עם החומצה שוב.
הפעם - חמש טיפות.
ישר על העצב החשוף באגודל.

והפעם, כשהגוף שלה התחיל לצרוח בלי קול,
כשהריח של בשר נמס מילא את החדר,
כשהדם והמלח והחומצה התערבבו לכדי משהו סמיך ומבעבע - 

היא הבינה.

שום דבר לא יציל אותה עכשיו.
לא שתיקה.
לא צעקות.
לא שום דבר.

המשך יבוא.

החדר כבר לא היה לבן.
הקירות נראו כאילו מישהו שפך עליהם דלי של חלודה נוזלית - כתמי דם ישנים יותר, טריים יותר, מתייבשים בשכבות. האור הניאוני עדיין ריצד, אבל עכשיו כל הבזק האיר משהו חדש: טיפות שמתגלגלות על הרצפה, כתם רטוב מתחת לכיסא, חוט דם דק שזוחל מהאצבע השבורה שלה אל הברגים שבמתכת.
היא לא דיברה כבר עשרים דקות.
רק נשימות - קצרות, חדות, כמו כלב שרץ עד להתמוטטות ומסרב לשכב.
הרמתי את ראשה בעדינות יחסית, אצבעותיי מחליקות מתחת לסנטרה. העור שלה היה קר ועכשיו, למרות הכאב, היא לא התנגדה. רק העפעפיים רעדו.
"את יודעת מה השלב הבא?" שאלתי בשקט.
היא לא ענתה. רק בלעה רוק מעורב דם.
"השלב שבו את כבר לא צריכה לבחור.
כי הבחירה נגמרה כשאמרת 'אני עקרה'."
הרמתי את ידה השמאלית - זו שכבר איבדה שתי אצבעות תקינות. האגודל עדיין היה שלם, אבל הפרק נראה כמו ענף שנשבר ומישהו ניסה להדביק אותו חזרה בדבק רע.
"אני לא הולך לשבור אותו," אמרתי.
"אני הולך להראות לך מה קורה כשמשהו כבר שבור - ואת ממשיכה להשתמש בו."
החזקתי את האגודל בזווית לא טבעית, כזו שבה העצם כבר לא יושבת במקום שלה. ואז - בלי סיבוב חד, בלי דרמה - לחצתי פנימה.
קרע.
לא קול שבירה.
קול של משהו רך שנקרע מבפנים, כמו בד ישן שנחתך לאט.
היא לא צרחה.
הגוף שלה פשוט התקשה כמו לוח מתכת, כל שריר זינק בבת אחת, ואז - דממה. רק נשימה שרוטה דרך האף, מהירה כל כך שהיא נשמעה כמו צפצוף.
"זה מה שקורה כשאת ממשיכה לשקר לגוף שלך," לחשתי.
"הוא כבר יודע. הוא כבר הבין שאת לא מתכוונת להפסיק."
הנחתי את היד שלה בחזרה על הברך. היא נפלה כמו חפץ - בלי התנגדות, בלי רפלקס.
הלכתי לאחורי הכיסא, הוצאתי מהתיק הקטן בקבוקון זכוכית חום קטן. בלי תווית. רק נוזל צהבהב עכור.
"זה לא אלכוהול הפעם," אמרתי.
"זה משהו שמגביר את תחושת הכאב פי עשרה בערך. לא משנה כמה המוח שלך ינסה להתנתק - הוא לא יצליח. כל תא עצב יצעק כאילו זו הפעם הראשונה."
פתחתי את הבקבוקון. הריח היה חריף, כימי, כמו דבק מגע ישן שמתחמם.
טפטפתי שלוש טיפות על החתך העמוק בירך - זה שכבר נפתח פעמיים.
התגובה הייתה מיידית.
גופה זינק קדימה כאילו מישהו חיבר לו חוטי מתח גבוה. השרשראות חרקו, הכיסא הטה כמעט ונפל. הפה שלה נפער - אבל לא יצא קול. רק אוויר שנשאב פנימה בכאב, כמו שואב אבק שבור.
ואז, אחרי ארבע שניות ארוכות מדי – הצרחה יצאה.
לא צרחה אנושית.
צליל של משהו שנשבר בתוך הגרון וממשיך להישבר.
היא התחילה לרעוד בלי שליטה. רעד של אפילפסיה, רעד של התקף, רעד של גוף שכבר לא מבין איפה הכאב מתחיל ואיפה הוא נגמר.
כרעתי מולה, מחכה שהרעד יירגע מעט.
"עכשיו תקשיבי טוב," אמרתי בקול נמוך מאוד.
"אני לא צריך שתגידי 'חדל'.
אני לא צריך שתבכי.
אני לא צריך אפילו שתסתכלי עליי."
הרמתי את סנטרה שוב. העיניים שלה היו כמעט ללא אישונים - רק שחור ודם.
"אני צריך שתשתקי.
לגמרי.
בלי קול. בלי נשימה חזקה. בלי רעד.
אם תצליחי להישאר בשקט מוחלט שלוש דקות - אני אפסיק הלילה.
אם תוציאי אפילו צליל קטן - אנחנו ממשיכים עד הבוקר. ואני מבטיח לך, השמש תזרח על משהו שלא תזהי כעצמך."
הרפיתי את הסנטר.
היא נשמה פנימה - רעד קטן, כמעט בלתי נראה.
ואז - שתיקה.
שלושים שניות.
דקה.
דקה וחצי.
הדם המשיך לטפטף מהירך, קצב איטי ומדויק כמו שעון.
הזיעה זלגה לתוך העיניים שלה - היא לא מצמצה.
שתי דקות.
הרעד חזר, קטן יותר, אבל עדיין שם.
היא נשכה את השפה התחתונה עד שהדם זלג שוב, מנסה להחליף כאב אחד בכאב אחר.
שתי דקות וארבעים.
ואז - צליל קטנטן.
כמעט בלתי נשמע.
יללה חנוקה, כמו גור כלבים שדורך על זנבו שלו.
היא ידעה מיד שזה נגמר.
עיניה התמלאו בדמעות - לא מכאב, אלא מהבנה.
קמתי לאט.
"לא הספקת," אמרתי בשקט.
"אבל זה בסדר.
את נתת לי את מה שרציתי."
הרמתי את הבקבוקון החום שוב.
"עכשיו אנחנו הולכים לראות כמה זמן הגוף שלך מסוגל להמשיך לצעוק - בלי שתוציאי הגה."
הטפתי עוד ארבע טיפות - הפעם ישירות על העצב החשוף באגודל השבור.
הפעם היא לא זינקה.
היא רק התכווצה פנימה, כמו חיה שמנסה להיעלם לתוך עצמה.
והצליל היחיד שיצא ממנה היה נשימה אחת ארוכה, נשברת, כמעט אנושית.
כמעט.
המשך יבוא.