יש ימים שאני מרגישה שאני מאבדת את שפיותי.
טוב, כמעט כל יום כזה, אבל ישנם ימים בהם התחושה חזקה יותר...
היום הוא כזה.
ישבתי מולו, במקום הזוי שתרם לאווירה המביכה...
מקום קצת מפחיד, קצת אופטימי...
הסתכלתי לתוך עיניו וניסיתי לקרוא אותו.
אוף, ברגעים כאלה הייתי מוכנה לשלם כל הון שבעולם כדי לדעת לקרוא אדם.
ולא סתם אדם - גבר. ובמיוחד אותו. שריר לא זז בפנים שלו.
הוא יכול לקרוא אותי בשנייה. הוא רואה דרך כל החומות שלי.
אני יושבת מולו ואפילו לא צריכה לדבר. הוא רואה עלי כמה כואב לי.
טוב, ככה לפחות אני מרגישה...
למרות שלאחרונה אני לא בטוחה שאפילו הוא מבין מה קורה לי.
האמת שאי אפשר לצפות זאת ממנו, תכל'ס אני בעצמי לא מבינה מה שקורה לי.
והנה, חזרנו למשפט בו התחלתי...
יש ימים שאני כועסת עליו.
עוד לא נמצאת במקום בו אני שונאת אותו, ולמען האמת לא יודעת אם אי פעם זה יקרה, אבל מאוד כועסת לרוב. שבוע שעבר שלחתי לו הודעת נאצה.. מצחיק אותי אפילו להשתמש בביטוי הזה...
רשמתי לו שאני מקווה שהוא יסבול. שיכאב לו בכל נשימה שהוא לוקח. עד כדי כך כואב לי.
שיסבול כל רגע בחיים האלה, שילמד לא לזלזל ברגשות של אחרים.
דמיינתי עצמי עוקרת לו את הציפורניים מהאצבעות, תולשת לו שיערות מהראש, דורכת לו על האצבעות עד שאני שומעת את הקנאק הזה שאומר שהן נשברו...
סדיסטית? מי, אני? מה פתאום... 😉
(גילוי נאות - במחשבות שלי אני סופר-וומן, במציאות 90% מהדברים לעולם לא ייקרו...)
רציתי שהוא יסבול.
והכי רציתי אותו לידי.
ככה זה כל היום: אני אומרת לעצמי זהו, יותר לא כותבת לו, יותר לא מסתכלת על התמונות שלו!!!
תהיי חזקה, את מסוגלת לזה!!
ואחרי כמה דקות... נחשו מה? מוצאת עצמי מציצה בתמונות שלו, שלא עושות עימו צדק.
בודקת לראות אם הוא רשם לי משהו.
אני מרחק פסיעה מלהגדיר עצמי כסובלת מהפרעה דו-קוטבית.
יום אני ב"היי" יום אני ב"דאון".
קראתי משפט בפייסבוק שבוע שעבר - הדרך הכי טובה לגרום למישהו להפסיק להתעלם ממך - היא להפסיק לתת לו את תשומת הלב שלך...
משפט חכם. כן, אני יודעת, פסיכולוגיה בגרוש אבל נכונה.
אמרתי לעצמי - קחי הפסקה. תמחקי אותו, תמחקי את כולם, תצאי מהפורומים והכי חשוב - אל תלכי למסיבות שאת יודעת שיש סיכוי גבוה שהוא יהיה שם.
אבל בתיאוריה, כמו בתיאוריה, הכל לא כל כך פשוט.
אז מחקתי אותו, ואת כולם, ויצאתי מהפורומים ולא הלכתי למסיבה מאז (ופאק, שמעתי שהיו אחלה מסיבות!!!)
וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה על הרגע עוד חודש/חודשיים שכן אגיע למסיבה והוא יהיה שם.
האל היווני שלי.
יעמוד במלוא תפארתו, כולו לבוש יפה, מריח טוב, יסתכל עלי בעיניים האלה...מיסטר צ'ארמינג שלי, ויגיד לי שלום.
הסתכלתי עליו היום. פעם ראשונה שראיתי אותו באור יום.
עם השערות הלבנות הלא מסודרות, הבטנונה הקטנה, הג'ינס הדהוי, וחשבתי לעצמי כמה מבוגר הוא נראה.
ואני עוד נראית צעירה לגילי... ביחד בטח זה נראה כאילו מפריד ביננו לפחות עשור.
וחשבתי לעצמי שזה ממש לא אכפת לי. שגם כשהוא יהיה זקן, עם חיתול ויזיל ריר, עדיין הוא יהיה האל היווני שלי.
בינתיים זה רק בדמיון שלי...
אולי יום אחד זה יהיה מציאות...
אני מקווה רק שזה יקרה בקרוב,
כשעוד כוחו במותנו...
😉
נ.ב.
לגבי הכותרת אם תהיתם...
יש את השיר של אריתה פרנקלין שהיא מספרת על כך שנפשה היתה במחלקת אבידות ומציאות והוא בא לדרוש אותה...
לפני 12 שנים. 30 בינואר 2012 בשעה 18:45