כאילו רק אתמול הייתי איתה, על ארבע כנוע מלקק מתרפס, מנסה לרצות ככל שמותר.
אני כל כך מתגעגע.
במחיצתה אני מנסה להיות הכי בסדר אבל אני לא בטוח מה מותר ומה אסור, אני רוצה לדבר איתה, רוצה לספר לה, להביע, להציב גבולות, יעדים, אבל אני לא יודע איך והאם מותר.
איתה אני לא חוצה שום גבול, לידה אם יש ספק אז אין ספק.
זה נכון שכולנו אנשים בוגרים ובעלי רצון חופשי אבל כשהיא בסביבה אני מאבד לגמרי את היכולת שלי לסרב, להציב גבול, להגדיר רצונות, אני לגמרי נעלם לידה, היא יכולה לגרום לי לעשות דברים שמזמן החלטתי שאני לא, אבל אני לא יכול להתנגד לה.
היא כזאת מדהימה, היא כזאת נערצת, אני רק רוצה להיות הכי בסדר לידה ובשבילה, מפחד לטעות, מפחד להחמיא, מפחד להצחיק, שומר על טון דיבור כנוע ואפילו בכתיבה אני מקפיד על נימה כנועה וטוטאלית.
כל אמירה שלה, כל פידבק קטן, כל לייק בפייס מהדהד לי בראש שוב ושוב, מפורש לטובה, מפורש לחומרה וחוזר חלילה.
אני אוהב להיות לידה, להשפיל מבט, להבהל מהמבט המקפיא, השחצן, המדהים, הכל כך יפה שלה.
וכשהיא מרוצה מציץ לה חיוך קטן בעינים שבשבילו כל מה שתדרוש אני מוכן, הכל שווה בשביל לראות את החיוך הזה שלה, אז אני על ארבע בין רגליה, כנוע, מלקק, מתרפס, מתחנחן אבל מלמטה בזוית העין אני רואה את החיוך הזה שלה וזה ממלא אותי באושר וסיפוק שקשה לי להסביר.
אני מאוד מבולבל במחיצתה ותמיד כשאני הולך אני מביט לאחור ומצטער על כל הדברים שתכננתי לומר ולא הצלחתי, אני שוב מתכונן לפעם הבאה ושוב מתכנן דברים שברצוני לומר אבל כמו תמיד, במחיצתה, הכל נעלם. אני מקשיב,מבצע ומקווה שאני מרצה.
אוף, כמה שאני מתגעגע.
