את האמת שלי

יצאתי מהים אחרי שעתיים של גלישה,

כולי סימנים אדומים מהגלשן

צריבה אחת חזקה ביד ועוד אחת ברגל, הכל ממדוזה שהחליטה לנוח לכמה רגעים ממש עלי

החזה והכתפיים מלאים בשעווה שעשתה רי-לוקיישן מהגלשן אלי

ולקינוח יש לי סימן של קשירה ברגל מהליש שנמתח לי על הקרסול.

ביימים הקרובים אני לובש ארוך, 

שלא יראו, עוד יחשבו שאני סוטה...

חדירה וכיבוש, מושגים כל כך שגורים אבל אצלי עולם המושגים הפוך לגמרי.

כשאני לידה מתפשטת בי תחושה של חולשה, כאילו הכוח שבי עוזב אותי במעין כישוף.

כשאני בפנים כולי עטוף וכלוא אצלה ובתוכה.

אני הוא הנכבש ולא להיפך.

"עכשיו תדחף את הזין שלך פנימה, תחדור", מצווה עלי הגבירה.
ואני מנסה שוב ושוב, הבעיה שהזין שלי גדול מדי וזה מכאיב, הוא לא נכנס.
גבירתי מסתכלת עלי בכעס ותסכול.
"גבירתי, הוא פשוט גדול מדי" אני אומר בגאווה סמויה אבל אותה זה לא מרשים.
"אז תוריד אותו ואז תכנס" היא אומרת בכעס.
"טוב אני אנסה" אני אומר בהכנעה. "הוא לא רוצה לרדת כשאת בסביבה" אני מתחנחן.
"יש לי רעיון" היא אומרת וחיוך מרושע עולה בעיניה "תסתובב ותראה לי את הישבן"
"אבל גבירתי..." אני מנסה אבל סדרת הצלפות קוטעת אותי.
"אני מצליפה עד שהוא יורד, תודיע לי מתי להפסיק"
בהתחלה ההצלפות רק מעמידות אותו יותר אבל ממכה למכה הכאב גובר והופך לבלתי ניסבל.
"נדמה לי שאפשר לנסות" אני אומר לאחר כ 20 הצלפות גבירתי מפסיקה ומצווה עלי להסתובב אליה, אני מסתובב לאט, יודע שאין סיכוי ושהיא הולכת לכעוס על שהפסקתי אותה שלא לצורך.
"אתה מתחכם?" היא שואלת בשקט ובחומרה.
"מלכתי, חשבתי ש...." "שששששש" היא קוטעת אותי, "תסתובב" אני מסתובב, "ישבן גבוהה" אני מגביהה, "תספור", אני סופר, וסופר, וסופר, וסופר.... "גבירתי, נדמה לי" "גם מקודם היה נדמה לך" היא קוטעת מבלי להפסיק את ההצלפות, "לא להפסיק לספור" היא מזהירה ואני ממשיך וסופר בקושי.
כמעט על סף בכי היא פתאום מפסיקה. "תסתובב, אני רוצה לראות" היא מצווה.
אני בקושי מתיישר, נעמד על הברכים עם הפנים אליה.
"אני מקווה מאוד בשבילך שזה יספיק"
"אבל עכשיו כשהוא לא עומד, איך אני אחדיר אותו?" אני שואל בקושי.
"אני אשים לך חומר סיכה" היא אומרת. אבל הוא רק שומע חומר סיכה ושוב נעמד.
"אני מתחליה לאבד את הסבלנות איתך, אם אתה לא נכנס עכשיו אתה ממש בצרות"
"אני לא יודע מה לעשות" אני פולט ביבבה מפוחדת.
"אני יודעת, אני יוצאת עכשיו מהחדר אתה מחכה שהוא ירד, חודר וקורא לי" היא אומרת ויוצאת מהחדר, משאירה אותי מבולבל.
"תחשוב על משהו" אני אומר לעצמי, "תנסה להתרכז" ואיכשהו מרוב מחשבות הזין שלי נרגע ויורד.
אני קופץ כמו נמר, אסור לפספס את הרגע, עכשיו זה הזמן לחדור, אני דוחף אותו בכל הכוח פנימה וקורא לגבירתי.
היא נכנסת בצעד יהיר ובמבט מתנשא ומיד עולה חיוך על פניה.
"כל הכבוד" היא אומרת "מפתח אלי, עכשיו כשאתה בתוך חגורת הצניעות, הוא יכול לעמוד אם בא לו, כל הכבוד אני גאה בך"
"נתראה שבוע הבא".

את חרותי

מילים: ג'ורג' מוסטקי.

את חירותי
שמרתי לי אותך
כמו כוכב בסער
את חירותי
עזרת לי לעמוד
בכל כאב וצער.

ולצעוד בדרכי גורלי
עד תבוא גם עליי השלכת
ולרקום חלומות על קרני הלבנה
וללכת ללכת

את חירותי
למען רצונך
את שבועותי הפרתי
את חירותי
לשמור בריתי איתך
את חולצתי מכרתי

סבלתי הרבה וכאבתי בלי די
רק למען אמון בי תתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי
ושלך רק הנני.

את חירותי
הורית לי לוותר
על תפנוקים ונועם
את חירותי
לימדת את ליבי
גם בבדידות לשמוח.

את שלימדת אותי לחייך
למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעי במיסתור ולקום
וללכת לי הלאה

את חירותי
בלילה קר אחד
הפרתי את בריתנו
כך לבדי
ערקתי מהשביל
עליו פסענו שנינו.

בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער
וסוהרת יפה בתנועה רחבה
נעלה את השער.

בתוך ערפל של רגשות

יצרים מתחלפים באחרים

ודאות כבר איננה כזאת

והכל בגללך.

ובתוך הכאוס, מהות קיומי

כמעט ואבדה לי הדרך

התשוקה מבלבלת אותי, דועכת נדלקת

זה הכל בגללך.

עד שהופעת והראית לי אחרת

מצאת בשבילי את הדרך

דרך ברורה אל ליבי, תשוקתי

ברורה ומוחלטת כשמש.

והכל בגללך.

תודה.

כבר מזמן לא חשבתי עליך, את זכרון עמום ולא יותר.

ואני כבר לא זוכר איך נשמע קולך ומה מצחיק אותך.

כבר לא זוכר איך זה מרגיש לחבק אותך, לנשק אותך, ללטף אותך, לענג אותך, לשמח אותך.

ואתמול, בבר מקומי, פתאום הרחתי אותך מאחורי.

וברגע אחד זכרתי הכל, זכרתי מגע וליטוף וטעם שפתיים, זכרתי כאב ותשוקה בעינים, זכרתי קנאה ופחדים וקושי לנשום.

זכרתי את הבל פיך המופלא כשדברת ושמעתי דברים שאמרת.

ולכמה רגעים בודדים זכרתי כמה אני אוהב אותך.

אבל זאת לא היית את, רק הבושם שקניתי לך על בחורה קצת מבוהלת.

ואת שוב נעלמת.

כאילו רק אתמול הייתי איתה, על ארבע כנוע מלקק מתרפס, מנסה לרצות ככל שמותר. 

אני כל כך מתגעגע.
במחיצתה אני מנסה להיות הכי בסדר אבל אני לא בטוח מה מותר ומה אסור, אני רוצה לדבר איתה, רוצה לספר לה, להביע, להציב גבולות, יעדים, אבל אני לא יודע איך והאם מותר.

איתה אני לא חוצה שום גבול, לידה אם יש ספק אז אין ספק. 
זה נכון שכולנו אנשים בוגרים ובעלי רצון חופשי אבל כשהיא בסביבה אני מאבד לגמרי את היכולת שלי לסרב, להציב גבול,  להגדיר רצונות, אני לגמרי נעלם לידה, היא יכולה לגרום לי לעשות דברים שמזמן החלטתי שאני לא, אבל אני לא יכול להתנגד לה.
היא כזאת מדהימה, היא כזאת נערצת, אני רק רוצה להיות הכי בסדר לידה ובשבילה, מפחד לטעות, מפחד להחמיא, מפחד להצחיק, שומר על טון דיבור כנוע ואפילו בכתיבה אני מקפיד על נימה כנועה וטוטאלית.

כל אמירה שלה, כל פידבק קטן,  כל לייק בפייס מהדהד לי בראש שוב ושוב, מפורש לטובה, מפורש לחומרה וחוזר חלילה. 
אני אוהב להיות לידה, להשפיל מבט, להבהל מהמבט המקפיא, השחצן, המדהים, הכל כך יפה שלה. 
וכשהיא מרוצה מציץ לה חיוך קטן בעינים שבשבילו כל מה שתדרוש אני מוכן, הכל שווה בשביל לראות את החיוך הזה שלה,  אז אני על ארבע בין רגליה, כנוע, מלקק, מתרפס, מתחנחן אבל מלמטה בזוית העין אני רואה את החיוך הזה שלה וזה ממלא אותי באושר וסיפוק שקשה לי להסביר.

אני מאוד מבולבל במחיצתה ותמיד כשאני הולך אני מביט לאחור ומצטער על כל הדברים שתכננתי לומר ולא הצלחתי, אני שוב מתכונן לפעם הבאה ושוב מתכנן דברים שברצוני לומר אבל כמו תמיד, במחיצתה, הכל נעלם. אני מקשיב,מבצע ומקווה שאני מרצה.
אוף, כמה שאני מתגעגע.

קטן קטן קטן...  ככה אני מרגיש איתה...

כל האגו הגברי שלי מתנגד לזה ולא מרפה, מסרב להכנע...

הוא לא מבין שככה אני שלם, ככה טוב לי.

איך נגמלים ממשהי שמפחדים לאבד?

ואיך מתנגדים למשהי שלעומתה כל העולם מתגמד?

איך אומרים "לא" לזאת שלמשמע קולה כולי רועד?

ואיך מפסיקים להרגיש לזאת שלידה כלום לא באמת כואב?

איך מוציאים אותה מהראש כשאין שום דבר שיכול למלא את החלל במקומה?

לקום איתה,

לישון איתה,

לחלום אותה,

אין כלום מלבדה.