ספרית הפנטזיות שלי

"כתיבה היא הדבר הכי בודד שיש. נשאר לך רק האגו"

לדוד בן גורין שלום!
‍‍‍‍
אני בן למשפחה בנוה-עוז. נוה עוז זאת שכונת פועלים חקלאים, ליד פ"ת
‍‍‍

גילי 11 ואני לומד בכיתה ו'. קם בשעה 7:00 בבוקר והולך לבית הספר.

בשעה 8:00 אנחנו מתחילים לילמוד. אני לומד 5 שעות. משמונה עד אחת.

קראתי אליך בעיתונים, ושמעתי אליך ברדיו שאתה ואישתך. עברתם מתל-אביב, לשדה בוקר.

קראתי את מאמרך בעיתון דבר, וכל כך אני מחפש מה ליקרוא אליך.

ואני מוצא כצת. אז החלטתי לשלוח מכתב אליך, ואולי תענה לי. חשבתי בליבי, ואם תענה לי על השאלות השמח מאד.
‍‍‍‍
1. באיזה שעה אתה קם?
2. כמה שעות אתה עובד?
3. במה אתה עובד?
4. איפו היה לך יותר טוב בעיר או כאן בשדה בוקר?
5. כמה מכתבים מגיעים לך ביום.
6. האם נשאר לך רכוש פרטי כגון טקסי, רדיו, וכ"ו.
‍‍‍‍
אם רק תוכל תענה על השאלות, אני לא ממליץ אליך מפני שאני יודע שמגיעים לך הרבה מכתבים כל יום ובזה שלום.
‍‍‍‍
דוד גדליהו.
(מכתב שנשלח לשדה בוקר ב־14 במאי 1954)
‍‍‍‍
-----
‍‍‍‍
ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ראה חשיבות רבה בהקפדה על השפה, ולא הצליח לשמור על אדישות לנוכח השגיאות בעברית, וכך הוא ענה לילד דוד: "במכתבך יש הרבה שגיאות, ועליך ללמוד הרבה".
‍‍

לאחר מכן, הוא משיב בנימוס לשאלותיו של הילד: "קמים פה לפני שבע בבוקר, אוכלים ויוצאים לעבודה. כולם עובדים לפחות 8 שעות ביום, אני עובד רק 4 שעות. העבודה היא בשדה או בדיר. חורשים, זורעים חציר לצאן, ומטפלים בצאן בדיר.
‍‍‍‍
יש לי רדיו, אבל לא טקסי.
‍‍‍‍
אילו לא היה יותר טוב בשדה בוקר – לא הייתי בא הנה. פה טוב – כי פה מדבר שממה, ויש ליצור הכל מחדש. אפילו אדמה יש להשביח למען תצמיח. ואין שמחה או תענוג יותר גדולים מלהתחיל מבראשית".
‍‍‍‍
וגם בחתימת המכתב, חוזר בן־גוריון לעניין השפה: "לפי שעה תסתפק בזאת – ועד שתדע היטב עברית אל תשאלני שאלות חדשות".

https://www.facebook.com/AcademyOfTheHebrewLanguage

‏כאשר הלכתי ראיתי שם שלט,
ועליו כתוב 'אין מעבר'
אך מצידו השני לא נאמר דבר.
הצד הזה נועד לך ולי.

בצל הצריח ראיתי את בני עמי,
ליד לשכת הסעד ראיתי את בני עמי.
הם עמדו שם רעבים ואני תהיתי
האם ארץ זו נועדה לך ולי?

קח שירים, ואל תקרא

עשה אלימות בספר הזה :

ירק עליו, מעך אותו

בעט אותו, צבוט אותו.

זרוק את הספר הזה לים

לראות אם הוא יודע לשחות.

שים אותו על אש הגז

לראות אם הוא עמיד באש.

מסמר אותו, נסר אותו

לראות אם יש לו התנגדות :

הספר הזה הוא סמרטוט של נייר

ואותיות כמו זבובים, ואילו אתה

סמרטוט בשר, אוכל עפר וזב דמים,

בוהה עליו נים ולא נים.

כי סערת עלי, לנצח אנגנך 
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים! 
תשוקתי אלייך ואלי גנך 
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים! 

לספרים רק את החטא והשופטת. 
פתאומית לעד, עיני בך הלומות, 
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל, 
תאלמי אותי לאלומות. 

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת. 
לבדי אהיה בארצותייך הלך. 
תפילתי דבר איננה מבקשת, 
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך! 

עד קצווי העצב, עד עינות הליל 
ברחובות ברזל ריקים וארוכים, 
אלוהי ציווני שאת לעוללייך, 
מעוניי הרב שקדים וצימוקים. 

טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת, 
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ, 
אל תניחי לו שיאפיל כחדר 
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ. 

שם לוהט ירח כנשיקת טבחת, 
שם רקיע לח את שיעולו מרעים, 
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת 
ואני אקוד לה וארים. 

ואני יודע כי לקול התוף, 
בערי מסחר חרשות וכואבות, 
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף 
את חיוכנו זה מבין המרכבות. 

‏

"קריאה גורמת לי להרגיש שהשגתי ולמדתי משהו, הפכתי לאדם טוב יותר.זו דרך בריאה להפליא לרפא את הפרעת הקשב שלי.
קריאה זו בריחה וההפך מבריחה:
דרך לתקשר עם המציאות לאחר יום 'שקרי', ולהתחבר לדמיון של מישהו לאחר יום 'מציאותי' מדי."

עוֹד מְעַט אֲנַחְנוּ בְּנֵי שִׁבְעִים
אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה
מְגַחֲכִים
יְמִינְךָ יְצִיבָה עַל שַׁדַּי
יְמִינִי עַל יְמִינְךָ
קוֹלוֹת יְלָדִים בַּחוּץ
חוֹזְרִים לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב
נֶעֶלְמוּ הַצְּלָלִים
כִּי מַחְשִׁיךְ
בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ
מִתְנַגְּשִׁים קָרְחוֹנִים

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶמֶץ שֶל טֵרוּף
בְּלִי שֶמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹש שוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.
 

*השיר "שני יסודות" נולד כתגובה ליחסי זלדה והמשוררת יונה וולך. שהיום חל יום הולדתה * 

כְּשֶׁאֲנִי נַעֲשֵׂית בּוֹדֵדָה
אֲנִי חוֹפֶנֶת בִּשְׁתֵּי יָדַי
אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶש
הַחוֹדְרוֹת מִבַּעַד לַחֲרִיצֵי הַדֶּלֶת
וְטוֹמֶנֶת בָּהֶן אֶת פָּנַי
שׁוּב וָשׁוּב

חֻמָּן מַעֲלֶה בִּי אֶת חֻמָּה שֶׁל אִמִּי

"אִמָּא אַתְּ רוֹאָה אֵיךְ אֲנִי מִתְגַבֶּרֶת?"
אֲנִי לוֹחֶשֶׁת וְקָמָה עַל רַגְלַי

הנני מתגוררת בקיבוץ נצר סרני, שגרעין מייסדיו היה ניצולי שואה שבדרך לא דרך שרדו את התופת, התקבצו על אדמת גרמניה הכבושה וייסדו שם את קיבוצנו, שנקרא תחילה "קיבוץ בוכנוולד" ובהמשך קיבל את השם העברי "נצר" ("ונצר משורשיו יפרה"), ביטוי לתקומתם של אותם חברי גרעין שהיו כפסע לפני המוות.
אני מנויה על עיתונכם(הארץ) שנים רבות, ועל אף גילי המתקדם (95), אני מוצאת עניין רב במגוון הכתבות במדורים השונים. כמו כן אני מעורה היטב בכל התהליכים הפוליטיים המתרחשים במדינה מיום עלייתי בשנת 1948 ממחנות המעצר בקפריסין. כשצפיתי אתמול בנאומו של נתניהו מעל בימת הכנסת, ובשימוש שעשה במשפט: "אני עומד כאן בשם מיליוני אזרחים", משפט שגדעון האוזנר עשה בו שימוש בעת שכיהן כתובע במשפט אייכמן, אחזה בי תדהמה ומיד לאחריה עלבון על הזלזול ובושה גדולה.

איך מעז ראש הממשלה לעשות שימוש במשפט שכוון לאחד מגדולי פושעי מכונת ההשמדה הנאצית. כאילו רוצה להשוות את הממשלה החדשה והעומד בראשה לגדולים שבאויבי ישראל.
אני מבקשת לקרוא מעל דפי עיתון זה, ואף לתבוע ממר נתניהו, בשמי ובשם כל ניצולי השואה, להתנצל לפנינו על השימוש שעשה בביטוי הנ"ל, ולהתחייב להימנע מלעשות שימוש בכל ביטוי או משפט הקשורים לאותה תקופה אפלה, שכן לא ניתן להשוותה לכל עת אחרת.

סידי רוזן, קיבוץ נצר סרני