שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל - אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;
לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,
וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן - לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.
אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת -
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.
ספרית הפנטזיות שלי
זֶה הַכֹּל בִּשְׁבִילֵךְ,
הַבִּיטִי לַשְּׁקִיעָה,
עֲדַיִן לֹא עָבַר זְמַנָּהּ.
הַכּוֹכָבִים זוֹרְחִים
חִנָּם כָּל הַשָּׁנָה.
לְאָן הַבַּרְוָזִים
עָפִים כְּשֶׁהָאֲגַם קָפוּא?
כָּל יוֹם קוֹרִים נִסִּים
גַּם לָנוּ עוֹד יִקְרוּ
וְהַכֹּל בִּשְׁבִילֵךְ.
הוֹ דּוֹן קִישׁוֹט
אַל תִּהְיֶה כָּל כָּךְ תָּמִים,
בָּעוֹלָם יֶלֶד
אֵין מָקוֹם לִסְתָם חוֹלְמִים.
הוֹ דּוֹן קִישׁוֹט
תִּתְעוֹרֵר לְמַעֲנִי,
כָּךְ אוֹ כָּךְ תִּשָּׁאֵר
הָאַבִּיר שֶׁלִּי.
אֶמְצָא לִי עֲבוֹדָה,
אֵלֵךְ לַעֲבֹד בְּבֵית מָלוֹן.
עִם כֶּסֶף שֶׁאֶחְסֹךְ
אֶבְנֶה לָנוּ אַרְמוֹן,
זֶה הַכֹּל בִּשְׁבִילֵךְ.
ואִם גַּם לֹא יִקְרֶה הַיּוֹם דָּבָר,
זִכְרִי: אִישׁ לֹא הִבְטִיחַ לָךְ דָּבָר
הַיּוֹם אֵינוֹ עוֹבֵר עַל לֹא דָּבָר
וְטוֹב שֶׁלֹּא יִקְרֶה הַיּוֹם דָּבָר.
אִם אֵין מִכְתָּב - אֵין צֹרֶךְ בְּמִכְתָּב.
אִם אֵין פְּגִישָׁה - אֵין צֹרֶךְ בִּפְגִישָׁה.
אִם אֵין אֲפִלּוּ שׁוּם תִּקְוָה בַּלֵּב
וַדַּאי אֵין צֹרֶךְ גַּם בְּשׁוּם תִּקְוָה.
הַיּוֹם הַכֹּל הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִין,
גַּם בְּדִידוּתֵךְ תֵּלֵךְ לְמֵישָׁרִין,
וְאִם הַיּוֹם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא תִּזְרַח,
הַגִּידִי לַמָּטָר - כִּי טוֹב מְאֹד.
זה חשוב לאהוב
ולמדוד את הטוב מזמן לזמן
לא לבקש מה שאי אפשר לקבל
לחייך לנהג שמצפצף לך
כמו היית חירש אילם
לא להתפתות לחוסר הנימוס הזה
לאכול נכון לחיות ביום ולישון בלילה
לא להתעלל בעור הפנים
זה חשוב מאוד
או לה לה לה
גם אני רוצה לחיות נכון
או לה לה לה
ושלווה גדולה תיפול עלי
לבזבז את הזמן בחוכמה
לעצור לשמוע קול ישן שמחפש אותך
מוטב לחיות בעבר מבתוך רגע מיותר
להקשיב לזולת, להתרכז ולנסות לזכור פרטים
כי קצת חמלה לא הרגה אף אחד
או לה לה לה
גם אני רוצה לחיות נכון
או לה לה לה
ושלווה גדולה תיפול עלי
כמו פתיתי שלג היא תיפול עלי
לבקש סליחה מכל מי שחטאת לפניו
בסוף הכל חוזר כמו בומרנג אליך
זה נכון, זה נכון
או לה לה לה
גם אני רוצה לחיות נכון
או לה לה לה
ושלווה גדולה תיפול עלי, תיפול עלי
לָךְ רָצִיתִי לְהוֹדוֹת מִזְּמַן,
בְּאוֹרֵךְ הַחַם נָבְטוּ שִׁירַי.
כַּלָּנִית הֵבֵאת לִי מִתֵּימָן,
אֶל הַגַּיְא.
כְּמוֹ פָּרָשׁ אָבוּד סוֹבֵב בַּגַּן
וּבְיָדִי פּוֹרְחִים שְׁנֵי שׁוֹשַׁנִּים,
הָאֶחָד אָדֹם, שֵׁנִי לָבָן.
שַׂר אֲנִי אִתָּךְ פִּתְאוֹם,
זֶה כְּמוֹ חֲלוֹם, זֶה כְּמוֹ חֲלוֹם.
שַׁעַר מִשְׁאָלוֹת נִפְתַּח,
לָשִׁיר אִתָּךְ, לָשִׁיר אִתָּךְ.
הַלְּבָנָה אֲשֶׁר תְּלוּיָה מֵעַל
מֵישִׁירָה עַכְשָׁו אֶת מַבָּטָהּ.
הִיא שֶׁלְּךָ הַלַּיְלָה אַל תִּשְׁאַל,
קַח אוֹתָהּ.
טוֹב לָשִׁיר אִתְּךָ פִּתְאוֹם,
לִרְקֹם חֲלוֹם, לִרְקֹם חֲלוֹם.
שְׁנֵי קוֹלוֹת וְהַבְטָחָה,
לָשִׁיר אִתָּךְ, לָשִׁיר אִתְּךָ.
עַד הַבֹּקֶר בְּסִירָה אַחַת,
יַחַד לַחְתֹּר וּלְקַוּוֹת,
מְחַכִּים עַל מַיִם לְמָחָר
שֶׁיָּבוֹא.
"האדם חייב לנסות כל העת את הבלתי אפשרי - כדי שיווצר האפשרי."
בגיל 35, המשוררת הירושלמית-חרדית זלדה שניאורסון, מאסה ברווקותה.
"כנראה אש נעורים אחרונה עלתה בי בלהב, וחיי, לפני שידעכו כליל וישתתקו לגמרי, ישלימו עם החולין – המוות – החולי – הכזב, צועקים לאהבה לחרות ליופי – לדעת – לשירה – לפלאי העולם – לאמת – ושוב פועמים שירים בלבי המסכן הבודד. הוי כמה בודד. כמה בודד. זה שנים שלא עברה אותי רוח גדולה עוקרת כל שורש רע וישָן שבלב ומטהרת את הדם והמוח" (מתוך מכתב ששלחה זלדה לחברתה בשנת 1949).אבל למי תתן את ליבה לשארית חייה?לחיים מישקובסקי? גבר יצוק כסלע, לבבי וחביב, רואה חשבון במקצועו, עוגן לנפשה הסוערת, אך חסר מעוף ("אינני אמן המילה ולא אמן האות. יש בי איזה מעצור המונע ממני להלביש רגשותיי ומחשבותיי בלבוש מוחשי בדיבור או בכתב...").
או לשלמה שטיין? משורר, נפש תאומה אולי. יגרור אותה איתו לתהומות, אך איתו גם תרחף בין מילים וכוכבים ("קרבת נפש כזו שהייתי מוצא בָּךְ לא אמצא בשום אשה. את יכולת להיות מַבּוּעַ השירה למקור נשמתי שנסתם...").
זלדה בוחרת בחיים, ובשנת 1950 היא נישאת לו. "חיים הוא המערה שבה אני מתחבאה מברקים ומרעמים", תכתוב עליו בהמשך חייהם המשותפים.
הסיפור תם ונחתם במכתב הברכה ששיגר שלמה, לזוג המאושר, רגע לפני שהתפוגג מחייה: "שאו ברכות אל האהבה, הטוב והחסד. היו מאושרים בכֹל. שלמה".
בשנת 1971, חיים, אהבת חייה, הלך לעולמו לאחר קצת יותר מעשרים שנות נישואין."אינני אוהבת להתראיין, מה שאני רוצה להגיד אני אומרת בשירים שלי", אמרה באחד מהראיונות הנדירים שהעניקה. גם את חווית החֶסֶר והרִיק בשנות אלמנותה, ביטאה בשירים, כמו גם בשיר 'אַתָּה שׁוֹתֵק אֵלַי', הנפתח בשורות הבאות:
"אַתָּה שׁוֹתֵק אֵלַי
מִין הָעוֹלָם הַכָּמוּס.
בָּלַע הָהָר אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת
אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתָּ שָׁם חַי.
אֲנִי מְכַסָּה אֶת שְׁתִיקָתְךָ
בָּאוֹתִיּוֹת וּבְקוֹלָם"
בשנת 1981, כשזלדה בת 67, חוזר שלמה מתהום הנשייה, במכתב:
"היה טוב אילו יכולתי בכל זאת להשלים את חוק יָמַי על ידךְ, בקרבתךְ, או בקרבת מקום אליךְ.
בלא דברים ובלא מגעים – אם כך רצונךְ, רק לחוש שבנֵכָר-החיים הזה שוכנת נשמה קרובה לנשמתךְ..."
השיר 'מִכְתָּבוֹ פָּרַץ כְּנַהֲמַת יָם', מתאר את תגובתה הנסערת של זלדה למכתב. בתקופה זו של חייה, בריאותה לקויה והיא כבר בסתיו ימיה. אילו היה נותר בה "שֶׁמֶץ שֶׁל קַיִץ", לא הייתה גונזת את הצעתו המפתה "תַּחַת אֶבֶן כְּבֵדָה". אך תשוקתה האמיתית נתונה הייתה כבר להתמזגות המאושרת עם הנשגב האלוהי. ואף על פי כן, היא נבהלת מאטימות ליבה לאהבה חדשה ("קְשִׁי לְבָבִי מֵטִיל בִּי אֵימָה").השיר 'מִכְתָּבוֹ פָּרַץ כְּנַהֲמַת יָם' פורסם בשנת 1984, שנת מותה, בספרה 'שֶׁנִּבְדְּלוּ מִכָּל מֶרְחָק'. באותו הספר, ודי בסמוך, מופיע שירה 'בְּאוֹתוֹ לֵיל כּוֹכָבִים' שיכול אולי לשפוך עוד קצת אור על התחושות הקשות שהעלה בה אותו מכתב מטלטל.
בְּאוֹתוֹ לֵיל כּוֹכָבִים בִּקְּשָׁה יַלְדוּתִי
אֶת בּוֹרֵא הָעוֹלָם.
הַשָּׁנִים שֶׁנִּגָּרוֹת כַּמַּיִם,
שׁוּם עֶצֶב
וְשׁוּם אָדָם
לֹא יוּכְלוּ לְהַשְׁכִּיחַ מִמֶּנִּי
מֶרְחַקִּים
שֶׁנִּבְדְּלוּ מִכֹּל מֶרְחָק
————————————————-
* גילוי הפרשה לרבות כל התכתובות, נחשפה לראשונה על ידי חוקרת הספרות הנפלאה ד"ר יהושבע סמט-שינברג במסגרת עבודתה בספרייה הלאומית. קישור לסיפור המלא:
https://blog.nli.org.il/zelda-2
* בצילום: זלדה וחיים, האהבה הגדולה של חייה. צילמה: עזה צבי. באדיבות מכון גנזים.
* בהערה הראשונה של הפוסט - הוספתי עוד שיר מופת של זלדה שיכול אולי לרמוז מדוע העדיפה את חיים היציב והנטוע על פני הבערה של שלמה.
* נלקח מתוך הפייסבוק אֶל תּוֹךְ הַשִּׁיר
אלה העובדות:
- מארי פרנסואז ג'ילו (99) היא ציירת צרפתית
- מארי פרנסואז ג'ילו ידועה במיוחד בזכות יחסיה הממושכים והסוערים עם פבלו פיקאסו
- את פרנסואז ז'ילו פגש פיקאסו במקרה בבית קפה בפריז. היא היתה סטודנטית לאמנות בת 22, הוא היה בן 62.
- מארי פרנסואז ג'ילו ילדה שני ילדים לפקאסו:קלוד ופלומה
- מארי פרנסואז ג'ילו היא האישה היחידה שהעזה לאהוב את פיקאסו ולעזוב אותו
- אומרים שכשהם נפרדו הוא הכריז: "את באמת חושבת שאי-פעם עשויים אנשים להתעניין בך רק בזכות עצמך? לעולם לא! גם אם יהיה נדמה לך שאת מוצאת חן בעיני האנשים, זה יהיה רק מתוך סוג של סקרנות...!"
- הוא היה סאסיסט. מדופלם
- היא היתה אישה שרצתה לחיות.....
https://www.so-art.net/post/picassos-women
אבי היקר
אל תאמר שהקרבת קורבן
כי מי שהקריב הייתי אני
ואל תדבר עוד מילים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי
=================
אבי היקר
כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
בקש אז ממני סליחה, אבי
כִּי לְאֹשֶר נוֹצַרְנוּ וְגַם כִּי
בְּאֹפֶל הַבּוֹר אֶל לֹא-אֹשֶר הָשְׁבַּרְנוּ,
הָסְגַּרְנוּ, יֹאמַר הַמִּזְמוֹר
כִּי לְאֹשֶר נוֹצַרְנוּ.
כִּי לְאֹשֶר נוֹצַרְנוּ. כָּל הַשְּׁאָר
יַעֲבֹר, לֹא יַחֲזֹר, גַּאֲוַת אִישׁ
מְדֻמָּה, מְרֻמָּה תַּפְרִיז תָּמִיד בְּכַחַשׁ
הֶעָפָר. גַּם בַּשְּׁחוֹר, אַהֲבָתוֹ,
אִם נוֹתְרָה בּוֹ אַהֲבָה, תֵּעוֹר, תִּזְכֹּר
כִּי לְאֹשֶר נוֹצַרְנוּ.
כִּי לְאֹשֶר נוֹצַרְנוּ. אַךְ נַחֲזֹר
עַל הַמִּלִּים וּכְבָר מָצָאנוּ מִקְלָט, מִסְתּוֹר.
אֲשֶׁר גַּם אִם לֹא שָׁאַלְנוּ, אִם נֶאֱסַר,
יֹאמַר מֵבִין דָּבָר כִּי גַּם אִם הָשְׁבַּרְנוּ,
אִם בְּגַאֲוָתֵנוּ הָסְגַּרְנוּ
לַבְּדוֹד, עוֹד נִפְצַח אֶת פִּינוּ, כִּי
עוֹד לֹא רָוִינוּ, כִּמְעַט לֹא הָיִינוּ,
לֹא נִתַּם עוֹד, לֹא נִגְמֹר.
כָּל עוֹד אוֹר בְּעֵינֵינוּ, אוֹר בִּשְׂפָתֵינוּ
יָקָר לָנוּ הָאוֹר.
כִּי עוֹד לֹא מָלֵאנוּ. עוֹד וָעוֹד צָמֵאנוּ, פִּתְחוּ
לָנוּ שַׁעַר, הַנִּיחוּ לָנוּ וְנַעֲבֹר
גַּם בֶּעָנָן, גַּם בֶּעָנָן כִּי יִסְגֹּר,
כִּי לְאֹשֶר נוֹצַרְנוּ.