ספרית הפנטזיות שלי

מדי פעם, סיפרו הזקנים,
מתרגשת, נופלת עלינו,
בסופה וסערה,
בחיל וברעד
שפה חדשה. לא נודעת.
שפת ממלכה, שפת עידן,
שפת כוכב.
והאני שלנו, זה שמעולם לא ניראה
ושאין בו לגעת
הולך ורחב.

שָׁבִיר, מִתְפּוֹרֵר בְּקַלּוּת

מַעֲמִיס עַל עַצְמוֹ אֶת כָּל הָעוֹלָם,

נושב כְּמוֹ עָלָה לְמַשַּׁב כָּל רוּחַ קַלָּה,

בְּקִצּוּר, שָׁבִיר מתפורר בְּקַלּוּת.

שָׁבִיר, מִתְפּוֹרֵר בְּקַלּוּת

מְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמוֹ, מְחַפֵּשׂ כָּל הַזְּמָן,

לוֹקֵחַ כָּבֵד, חוֹשֵׁב זֶה סוֹף הָעוֹלָם,

בְּקִצּוּר, שָׁבִיר מִתְפּוֹרֵר בְּקַלּוּת

"פניה כמו בתמונה
ושוב היא רוקמת חיוך
לקראת קבלת פני אורחים שיבואו" 

"בני אדם זורים בכל יום לרוח,

בכוונה ולפי תומם,

מילים חומרים-חומרים,

אותן ואת צירופיהן השונים,

ורק מועטים מהם יודעים

או

מעלים על לב מה היו המילים ההן בימי גבורתן"

תוספת של SWAY - ביאליק, 'גילוי וכיסוי בלשון'

https://www.instagram.com/tv/CAwvvNFCeat/?igshid=1mme083cj87uf

 'אנחנו זקוקים לאמנות

כדי

לא

למות מהאמת'

יום המגבת חל ב-25 במאי,

לזכרו של הסופר דאגלס אדמס (1952-2001),

מחבר מדריך הטרמפיסט לגלקסיה.

ביום זה, שנקבע שבועיים לאחר תאריך מותו של אדמס (ה-11 במאי 2001),

מעריצי הסופר ומוקירי זכרו לוקחים עמם מגבת לכל מקום שאליו הם הולכים.

אֲדָמָה לָנוּ הָיְתָה, עוֹד לִפְנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ הָיִינוּ שֶׁלָּהּ.

הִיא הָיְתָה אַדְמָתֵנוּ יוֹתֵר מִמֵּאָה שָׁנָה

לִפְנֵי שֶׁהָפַכְנוּ לְעַמָּהּ. הִיא הָיְתָה שֶׁלָּנוּ

בְּמֶסֶצ'וּסֶטְס, וּוִירְגִ'ינְיָה,

אַךְ אֲנַחְנוּ הָיִינוּ שַׁיָּכִים לְאַנְגְּלִיָּה, עֲדַיִן בְּנֵי מוֹשְׁבוֹתֶיהָ,

בְּעָלִים שֶׁל מָה שֶׁעֲדַיִן לֹא שָׁלַט בְּנוֹ,

בְּעָלִים שֶׁל מָה שֶׁכָּעֵת כְּבָר לֹא בְּבַעֲלוּתֵנוּ.

דְּבַר מָה שֶׁנִּמְנַעְנוּ מִמֶּנּוּ הֶחְלִישׁ אוֹתָנוּ

עַד שֶׁגִּלִּינוּ שֶׁנִּמְנַעְנוּ בְּעֶצֶם מֵעַצְמֵנוּ,

נִמְנַעְנוּ מֵהָאֲדָמָה עָלֶיהָ חַיֵּינוּ,

וּמִיָּד מָצָאנוּ יְשׁוּעָה בַּכְּנִיעָה.

בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָיִינוּ , נָתְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ בְּאֹפֶן מֻחְלָט

(מַעֲשֵׂה הַנְּתִינָה הָיָה כָּרוּךְ בְּמַעֲשֵׂי מִלְחָמָה רַבִּים)

כְּשֶׁבִּמְעֻרְפָּל אָנוּ מְבִינִים שֶׁפָּנִינוּ אֶל הָאֲדָמָה בַּמַּעֲרָב,

שֶׁעֲדַיִן הָיְתָה חַסְרַת הִיסְטוֹרְיָה, מְגֻשֶּׁמֶת וְלֹא מְשֻׁבַּחַת,

כְּפִי שֶׁהָיְתָה, כְּפִי שֶׁתַּהֲפֹךְ לִהְיוֹת.

הכירו את הנרי פְּרֶסטוֹן סְטֶנדיש, האדון שעמו תהיו בקשר הדוק: ג’נטלמן ניו יורקי הנופל למי האוקיינוס השקט במהלך שיט תענוגות בגלל מעידה קטנה על כתם שמן. ספינת ה"אַרַבֶּלה" תתרחק אל מעבר לאופק, ואנו הקוראים נישאר לבד עם הדמות לאורך כל עמודי הספר, לצוף בלב ים.

הפילוסופי, האישי והספרותי מתאחדים ברומן הקטן הזה בטקסט פשוט ואינטימי בצורה תהומית, בעל ניחוח בריטי. דמויות ספרותיות רבות נאלצו לעמוד באכזריותם של גלים, ספינות וסערות, כמו רובינזון קרוזו או ולאסקו של גרסייה מרקס (Relato de un náufrago) - קבלו עתה גיבור נוסף, אולי המשונה מכולם. גיבור שאולי לא תשכחו לעולם.

"האדון שנפל לים" הוא התגלית המפתיעה של זיקית לשנת 2013. מדובר על יצירת מופת בלתי ידועה שמצאנו בשוליים הנידחים של הספרות. הספר נכתב בידי סופר ששקע אל מצולות השכחה, אפילו במדינתו, מאז מותו ב-1949. הרומן הקצר הזה לא זכה להדפסות חוזרות באנגלית מאז מהדורתו הראשונה בהוצאת "ויקינג" ב-1937, ומצא את עצמו מחוץ לתולדות הספרות. ואולם, קריאתו היא הרפתקה ספרותית ופרסומה לעברית מרגשת אותנו.

https://www.litres.getbooks.co.il/sample/האדון-שנפל-לים/

“... שב בני על ידי שב/ הט אוזן והקשב/ עוד בארצות האויב, תנועת הדרור חיפשה אותנו/ ולאליאנס למז'רוב על התורה קלבונה (ואליאנס המקולל רדפו אותנו בגלל התורה) / קראו להם ציונים שחונכו בקיבוצים/ בית חרושת לחילונים... חשבנו מושיעים לישראל ז'אבונה (הביאו אותנו)/ ירדנו מהאוניות, בידינו ספרי תורות... אוי לאותה צרה, מהאונייה למעברה/ בלי תפילין ובלי תורה... הלך הכבוד חבל... התביישנו בציציות/ גזזו לנו הפיאות/ גנבו לנו תינוקות... כמה הורדנו דמעות על התורה והשכינה/ וגם אדמו"ריהם/ התחננו להם/ נישקנו רגליהם/ פיל ישיבות לא קיבלונה (לישיבות לא קיבלו אותנו)/ נזרקנו לפשע... בני,/ אל תאמין להם, שקרנים שכמוהם/ הרודפים אחיהם... ואל תשכח להם/ לפי גבולות שיבונה (זרקו אותנו לגבולות)/ הם בסביון בווילות ולבנקים ולגניבות/ וספרדים פיל חובות ולצרות/ לדירות עמיגור ולאפליות/ כבר 50 שנה".

מלים אלו לקוחות מתוך שירו של שייך מואיז'ו (משה אטיאס), "אם לא אריה דרעי". 

המוזיקאי הווירטואוז המרוקאי שהלך לעולמו, היה מהאמנים הפוליטיים החשובים כאן.