|
|
|
מִשְׁפָּחוֹת, כּשֶׁנּוֹלַד לָהֶן בֵּן,
רוֹצוֹת שֶׁיִּהְיֶה אִינְטֶלִּיגֶנְטִי.
אֲנִי, שֶׁהָאִינְטֶלִּיגֶנְטִיוּת
הֶחֱרִיבָה לִי אֶת חַיַּי
יָכוֹל רַק לְקַוּוֹת, שֶׁבְּנִי
יִתְגַלֶּה בְּבוֹא-הַיָּמִים
כַּחֲסַר-יֶדַע, עֲצֵל-דַּעַת.
אוֹ-אָז יִהְיוּ לוֹ חַיִּים שְׁקֵטִים
שֶׁל שַׂר בַּמֶּמְשָּלָה.
לְכָל אָדָם
חֲתִיכַת זְמַן מִשֶּׁלּוֹ
וַחֲתִיכַת מֶרְחָב,
פִּסָּה שֶׁל חַיִּים
וּפִסָּה שֶׁל מָוֶת.
אַךְ יֵשׁ וַחֲתִיכוֹת
מִתְבַּלְבְּלוֹת בֵּינֵיהֶן
וּמִישֶׁהוּ חַי אֶת חַיָּיו
שֶׁל אַחֵר
אוֹ מֵת אֶת מוֹתוֹ
שֶׁל אַחֵר.
אֵין כִּמְעַט מִי שֶׁעָשׂוּי
מִמָּה שֶׁשֶּׁלּוֹ וְתוּ לֹא.
אוּלָם רַבִּים יֵשׁ שֶׁאֵינָם
אֶלָּא שְׁגִיאָה:
הֵם עֲשׂוּיִים מֵחֲלָקִים
כְּלָל לֹא שֶׁלָּהֶם.
מתוך "שירה אנכית" כרך שביעי.
מספרדית: יונה קרנץ
יצירתו הפואטית של המשורר הארגנטיני רוברטו חוארוס (Roberto Juarroz), (1925-1975) יצאה לאור בחמישה עשר כרכים,
כאשר שמם של ארבע-עשר מתוכם הוא "שירה אנכית" בתוספת מספר סידורי.
שמו של האחד האחר הוא "ששה שירים בתפזורת".
בנוסף לכך פרסם חוארוס ספרי מסות רבים, שהבולטים ביניהם הם "שירה ויצירה", "שירה ומציאות", "שירה, ספרות והרמנויטיקה".
השורש סב"ל שימושי מאוד בעברית בת־זמננו. הוא משמש בימים אלה כשאנו נדרשים להזדיין בְּסַבְלָנוּת עד חלוף המגפה, בשעה שהמצב בלתי־נִסְבַּל; כשאנו נדרשים להפגין סִבֹּלֶת ולהישאר סְבִילִים בימי העוצר, אף על פי שהדבר גורם לנו לְסֵבֶל של ממש; וכשאנו נדרשים, באופן כללי, להיות סוֹבְלָנִיִּים יותר מתמיד.
כל המשמעויות המגוונות האלה הסתעפו משורש ארמי אחד המקביל לשורש העברי נש"א. הוא אומץ לחיק העברית כבר בתקופת המקרא: בתנ"ך, לִסְבֹּל (בראשית מ"ט, ט"ו) פירושו לסחוב, סֵבֶל הוא משא (נחמיה ד', י"א) וְסַבָּל (דברי הימים ב' ב', י"ז) הוא אדם שתפקידו לסחוב משאות. חז"ל, שדיברו ארמית, המשיכו להשתמש בשורש הזה פחות או יותר באותו האופן, אבל אחרי תקופת התלמוד החלו סבל וסבילה לשנות את משמעותן. במחצית השנייה של האלף הראשון, בעקבות השימוש הרב במילים אלה במטפורות שבהן נשיאת משאות הומשלה לעמידה בייסורים, נזנחה המשמעות המילולית המקורית של השורש.
עבור רש"י במאה ה–11, לִסְבֹּל היתה אם כן המקבילה העברית לפועל הצרפתי patior, כלומר לחוות ייסורים. לכן, כאשר הוא (או אולי מישהו אחר בתקופתו) חיפש חלופה עברית למילה הצרפתית patient הגזורה ממנה, הוא חידש את המילה סַבְלָן, המתועדת לראשונה בפירוש רש"י לתורה (במדבר י"ב, ג'). באותו האופן נוצרה המילה סַבְלָנוּת (patience, בצרפתית), המתועדת לראשונה בפירוש רש"י לתלמוד (גיטין נ"ו, ב'). מילים אלה התפשטו מכתביו של רש"י לעולם לומדי התורה, ובסופו של דבר התקבלו ביידיש, שבה "סבלנות" (סַבְלוֹנֶס) מורה עד היום על היכולת לעמוד בקשיים, וזאת לצד המילה געדולד (גֶּדוּלְד) הגרמנית.
במאה ה–19 קיבלו יותר ויותר יהודים באירופה זכויות שוות בדומה לשכניהם הנוצרים, בתהליך שכונה בשפות אירופה "טולרנציה". המילה "סבלנות" החלה להופיע אז בעברית וביידיש כתרגום של tolerance, ככל הנראה בהשפעת הפועל הרוסי טִרְפִּיט, שהורה במקור על "עמידה בייסורים", אבל משמעותו התרחבה גם ל"גילוי סובלנות". ייתכן שהדבר קרה בהשפעת התרגום הרוסי לאמירתו הידועה של פאולוס בברית החדשה, "בשמחה אתם סובלים את האווילים" (האגרת השנייה אל הקורינתים, י"א, י"ט). בתחילת המאה ה–20, בהשפעת אותו פועל רוסי, התרחבה משמעות הפועל "לסבול" גם למשמעות של tolerate, אם כי השימוש הזה מוגבל היום לכמה צירופים קבועים, כמו "לא לסבול משהו" או "לא סובל דיחוי".
את התואר סָבִיל חידש ד"ר אריה גולדין, עורך ספר הלימוד "רפואה" שהתפרסם בניו יורק ב–1927. עורכי הספר, שנועד לסטודנטים, חידשו שלל מונחים רפואיים שרבים מהם התקבלו בעברית, בהם פָּעִיל וּסְבִילוּת. את המילה סָבִיל בחר גולדין כחלופה עברית של פָּסִיבִי, שכן passivus הלטינית גזורה בעצמה מהפועל הלטיני pati ("לסבול") — אותו פועל שרש"י הכיר כ–patior הצרפתי.
עם התקבלותן של המילים הללו בעברית התעוררה בעיה, שכן "סבלנות" שימשה גם במשמעות של patience וגם במשמעות של tolerance. הבלבול יצר כמה חלופות חדשות עבור tolerance: סְבִילוּת, סִבֹּלֶת וְסוֹבְלָנוּת, ששימשו כולן בערבוביה עד קום המדינה. הראשונה שבהן אף שימשה לעתים כתרגום של endurance. ואכן, קריאה בעיתוני אותם ימים עלולה להיות מבלבלת למדי: בקיץ 1949, למשל, דיווח "דבר" כי בוגרי קורס קציני התותחנים הראשון "הוכיחו כוח־סבילות רב"; במאמר שפירסם הרב אלימלך נייפלד ב"הצופה" הוא התלונן על "אי־הסבילות" שמפגין המחנה הדתי באוגוסט; ובמאמר שפירסם בספטמבר מיכאל ברכין ב"חרות", תוארה מדיניות החוץ של ישראל כ"סבילות שגובלת במדיניות של בידוד־עצמי".
בשנות ה–50 החלו העניינים להסתדר. צה"ל הקפיד מאז להשתמש ב"סיבולת" במשמעות של כוח־עמידה, ובהדרגה גם הציבור אימץ את השימוש הזה (כפי שעולה מדיווחים ב"הארץ" החל מאפריל 1952). במקביל, דוברי העברית החלו לייחד את "סובלנות" להתחשבות בדעותיהם של אחרים, כפי שהסביר ר. קוטנר־אייזנשטדט לקוראי "פינת הלשון" של עיתון "קול העם" במאי 1952: "סבלנות־סובלנות — יש להבדיל בין שתי המילים הללו על אף צלצולן הדומה. סבלנות הינה תכונת האדם היודע לסבול, לשלוט ברוחו וביצרו. וסובלנות משמעותה: יחס של חוסר קנאות והבנה לגבי דעותיו והשקפותיו של הזולת". בשנות ה–50 וה–60 פחת בהדרגה השימוש בסבילות במשמעויות אלה, עד שהחל בשנות ה–70 היא נותרה רק עם שתי משמעויות עיקריות: פסיביות וירידה הדרגתית ברגישות לתרופות ולסמים.
https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.8787735
זֶה הִתְחִיל שָׁם בְּסִין כְּמוֹ מוֹתְחָן פְּסִיכוֹלוֹגִי
אָדָם שִׂיחֵק עֲטַלֵּף אוֹ לוֹחֵם בִּיּוֹלוֹגִי,
וּפִתְאוֹם בְּאִיטַלְיָה, בְּנֵי-בְּרַק, בַּרְצְלוֹנָה,
יֵשׁ רֵיאָלֵיטִי שׁוֹאוֹ, הִישָּׂרְדוּת בְּקוֹרוֹנָה.
חוֹדֶשׁ וָחֵצִי עִם סִימַנְטוֹב וּגְרוּטוֹ,
תּוֹךְ כְּדֵי הִתְאַיֵּיד כְּבָר לְגַמְרֵי הַבְּרוּטוֹ,
יוֹרָם לֵס הַגָּאוֹן, וְגַם בַּרְבָּשׁ רַק דְּרָמָה,
עוֹשִׂים חֵשֶׁק לִבְרוֹחַ לְדָן פָּנוֹרָמָה.
עָמִית סֶגֶל חוֹפֵר לֹא מֵבִיא שׁוּם בְּשׂוֹרָה,
וּבִּיבִּי בֵּינְתַיִים עִם: "בֵּנִי, עֵרָה?"
גַּנְץ זוֹרֵק הַלַּפִּיד וְעוֹלֶה לָרַכֶּבֶת,
אֲבָל עוֹד נִתְרָאֶה בְּמוֹעֶצֶת הַשֵּׁבֶט.
עִם כְּבִישִׁים דֵּי רֵיקִים כְּשֶׁפָּחוֹת עֲסוּקִים,
גַּם זְמַן טוֹב לְפַנְטֵז אֵיזֶה עֵסֶק נָקִים.
רַק חוֹצֵה מֵאָה מֶטֶר, מִתְיַיסֵּר מָה עָשִׂיתִי,
לֹא אֲמַרְתֶּן תָּמִיד שֶׁהָאוֹרֶךְ לֹא קְרִיטִי??
וְשִׂיחַקְנוּ קֻופְסָא, וְאָכַלְנוּ סְדָרוֹת,
וְדִיבַּרְנוּ אַהֲבָה, בְּלִי לְהוֹרִיד שְׂעָרוֹת,
וְהִפְסַקְנוּ לִרְדּוֹף וְחִיבַּקְנוּ עֵצִים,
וְנִלְחַמְנוּ בְּעִיקָּר לְהַשִּׂיג עוֹד בֵּיצִים.
וְכָל עֶרֶב הָלַכְנוּ עִם זַאפָּה לִישׁוֹן,
לֹא לִפְנֵי חֲתוּנָּה מִמַּבָּט דַּי רִאשׁוֹן.
הִתְמַכַּרְנוּ לַזּוּם, הִתְרַגַּלְנוּ לַכְּלוּם,
הִישָּׂרְדוּת בְּקוֹרוֹנָה, זֶה הָיָה דֵּי קָסוּם.
אַחֲרֵי אַוּשְׁוִיץ אֵין תֵּיאוֹלוֹגְיָה:
מֵאֲרֻבּוֹת הַוָּתִיקָן עוֹלֶה עָשָׁן לָבָן,
סִימָן שֶׁהַקַּרְדִּינָלִים בָּחֲרוּ לָהֶם אַפִּיפְיוֹר.
מִמִּשְׂרְפוֹת אַוּשְׁוִיץ עוֹלֶה עָשָׁן שָׁחוֹר,
סִימַן שֶׁהָאֱלֹהִים טֶרֶם הֶחֱלִיטוּ עַל בְּחִירַת
הָעָם הַנִּבְחָר.
אַחֲרֵי אַוּשְׁוִיץ אֵין תֵּיאוֹלוֹגְיָה:
הַמִּסְפָּרִים עַל אַמּוֹת אֲסִירֵי הַהַשְׁמָדָה
הֵם מִסְפְּרֵי הַטֵּלֵפוֹן שֶׁל הָאֱלֹהִים,
מִסְפָּרִים שֶׁאֵין מֵהֶם תְּשׁוּבָה
וְעַכְשָׁו הֵם מְנֻתָּקִים אֶחָד, אֶחָד.
אַחֲרֵי אַוּשְׁוִיץ יֵשׁ תֵּיאוֹלוֹגְיָה חֲדָשָׁה:
הַיְּהוּדִים שֶׁמֵּתוּ בַּשּׁוֹאָה
נַעֲשׂוּ עַכְשָׁו דּוֹמִים לֶאֱלֹהֵיהֶם
שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף וְאֵין לוֹ גּוּף,
אֵין לָהֶם דְּמוּת הַגּוּף וְאֵין לָהֶם גּוּף
("אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד", #27)
שכני הקרוב ביותר הוא היער. הוא קרוב לביתי יותר מבתי השכנים האחרים שלי. הוא אף נוגע בו: בכל שנה בסתיו עליי לנקות את המרזבים מעלי השלכת של אלה ארץ־ישראלית גדולה, הצמודה אליו, ולחתוך מצמרתה ענפים שמתחככים ברעפים ועלולים לעקור אותם ברוח.
בימי סגר אלה היער הוא גם שכן טוב. אני יוצא מהבית ונכנס אליו בלי לדפוק בדלת. בעונה הזאת גדל בו עשב צפוף, לח וגבוה, וקשה לראות על מה הרגל דורכת. אבל חזירי הבר פותחים לי שבילים, ואני פוסע בהם לעבר צמד אוהבים שמעניינים אותי במיוחד: אלון ואלה שנבטו וצמחו צמודים זה לזה. היום הם כבני מאה ומעוררים בי תחושות רומנטיות. הם נראים כזוג מחובק שצומח מגזע אחד, משתרגים זה בזה, ורק העלים אומרים לי למי כל ענף שייך.
המרחק מביתי אל זוג העצים הזה עולה על מאה מטרים. כשהוכרז הסגר חדלתי מלכת אליהם, מה שגרם לי להרגיש כמו אזרח טוב אבל אידיוט מושלם. התהלכתי בתחום המותר והירהרתי בהם.
השבוע, למשל, חיפשתי שורה של יהודה עמיחי שהיה לי צורך בה. לא הצלחתי לזכור את שם השיר ולא שורות נוספות ממנו, אבל זכרתי שקראתי אותו בראשונה בהיותי סטודנט צעיר, ועל כן התחלתי מרפרף על שירי עמיחי מהכרך הראשון של כל כתביו והלאה. הרפרוף נעשה קריאה והקריאה עונג. נתקלתי בשורות שאני זוכר ואוהב ובשורות שאהבתי ושכחתי, ואחרי שלושה כרכים הגעתי לשורה שביקשתי: "בימין משה היתה שמאל אהובתי בידי הימנית" - ושמחתי.
אך עם כל הכבוד לעמיחי, לשבתאי ולנבוקוב, שום דבר לא הכין אותי ליפעה הלירית שנתקלתי בה יום אחר כך, פואזיה שניסח מישהו במשרד ראש הממשלה ועלתה על כולנה:
"בחודש האחרון אבנר שוהה כל יום,
במשך שעות רבות,
במעון רה"מ.
ולן בדירתו שנמצאת בצמוד למעון רה"מ,
בתוך המתחם המאובטח".
שערוריית ליל הסדר של משפחת נתניהו אירעה לפני יותר משבוע, אבל הבחילה עוד לא עברה לי והטקסט הזה אף החריף אותה. הדירה של אבנר נתניהו אינה "נמצאת בצמוד למעון רה"מ" ואינה חלק ממנו, אבל הקורא, המובל בידיו האמונות של הכותב, חש שהבן והאב חיים יחד, ועל כן מותר להם להסב יחד גם אל שולחן הסדר. מעניין, את האמת אפשר למצוא דווקא בציוציו של הבן האחר, יאיר נתניהו, שכתב על אחיו את האמת: "הוא שוכר דירה בבניין ממול". הציוץ הזה נמחק בזריזות, כמובן, אבל הספיק לזכות לתיעוד בתקשורת.
המתחם המאובטח גם המונח "המתחם המאובטח", נועד להשלותנו. הוא יוצר את הרושם של ביטחון, של אחריות, של גבולות, וכן, אפילו של סגר. אבל "המתחם המאובטח" לא מגן על ראש הממשלה מפני וירוסים ואף לא נוצר לשם כך. מבחינת הנגיף המתקרא קורונה הוא פרוץ לגמרי. יתרה מזאת, כל ירושלמי יודע שהמתחם המאובטח הזה אינו רק ביתו של ראש הממשלה, אלא שליש מרחוב בלפור וכל רחוב סמולנסקין, ונמצאים בו עוד בתים שגרים בהם עוד אזרחים, שאינם ממשפחת המלוכה דווקא.
הניסוח החמקמק והמניפולטיבי של משרד ראש הממשלה נועד להטעות את אזרחי ישראל. אבנר נתניהו לא גר עם הוריו והדירות שלהם אינן צמודות כלל. ועל כן, אחרי ליל הסדר שחגגתי לבדי, בלי ילדיי, כשנודע דבר הסדרים המשפחתיים בבית הנשיא ובמעון נתניהו, הלכתי לבקר את האלון ואת האלה הצמודים שלי, ומאז הלכתי לשם עוד פעמיים. המרחק אליהם, כמו שציינתי, עולה על מאה מטרים, אבל זו דרכי הצנועה להביע מחאה ורוגז. אחרים, אמיצים ממני, כבר מביעים זאת גם בכבישים וברחובות, לא רק בסתר היער.
יש בדיחה הנפוצה בקרב נשים, שנשלפת כשהן נתקלות בעוד גבר חסר כישורים שהגיע לתפקיד שגדול על מידותיו: ברגע שמספר הנשים הבינוניות בעמדות מפתח יהיה שווה למספר הגברים הבינוניים בעמדות כאלה — נדע שהשגנו שוויון מגדרי. הבדיחה מבוססת, בין השאר, על הידיעה שכדי להגיע לעמדות מפתח, נשים צריכות להיות משכמן ומעלה, בעוד שגברים הרבה פחות.
דוגמה טובה לכך היא נשיא ארה"ב וקנצלרית גרמניה. בימים אלו מודגשים ביתר שאת כישוריו הדלים של דונלד טארמפ, בהם העדר יכולת בסיסית לנהל מדינה. האופן שבו טיפל במשבר הקורונה מחפיר, רע יותר מכל מנהיג אחר בעולם. זאת לעומת מרקל — ד"ר לכימיה קוונטית — שעושה זאת בשקט וביעילות. כבר 15 שנה שהיא מפגינה מנהיגות מקצועית מרשימה. ולא רק היא. חמש מדינות המונהגות היום על ידי נשים מתמודדות עם הקורונה בצורה מופתית, ולא במקרה. כדי להיות ראשת מדינה את צריכה להוכיח יכולות יוצאות דופן, אחרת יבחרו בגבר הבינוני שבמקרה מתמודד מולך על התפקיד.
בגרמניה יש אמנם חולים רבים, אבל שיעור התמותה נמוך ביחס למדינות השכנות. בכתבה ב"ניו יורק טיימס", שביקשה לחקור את האנומליה הזאת (הרבה חולים, מעט מתים), נמצאו שלושה גורמים מנהיגותיים שהובילו למצב הזה: הקנצלרית הורתה על מתן מענה מוקדם למשבר, דאגה לריבוי בדיקות, ובמדינה יש הרבה מחלקות לטיפול נמרץ.
בגבולה הצפוני של גרמניה שוכנת דנמרק, שמונהגת על ידי מטה פרדריקסן, ראשת הממשלה המערבית הראשונה שהכריזה על נעילת שערי המדינה לנוכח המגפה. דנמרק היתה גם בין הראשונות שסגרה בתי ספר ומוסדות ציבוריים ואסרה על מפגשים המוניים. לאחרונה הכריזה פרדריקסן שמדינה תשוב בקרוב לחיי שגרה, שכן הווירוס נמצא תחת שליטה.
גם בפינלנד המצב דומה. ראשת הממשלה היא אשה צעירה, סאנה מרין, שבשלב מוקדם למדי הקצתה כ–5 מיליארד יורו לחיזוק מערך הרפואה והודיעה גם כי המדינה תעניק סיוע פיננסי נרחב לאזרחים.
ואי אפשר בלי ג'סינדה ארדרן, שכבר שנתיים וחצי מותירה אחריה אבק למנהיגים הגברים. ראשת ממשלת ניו זילנד מקפצת מהישג להישג. לצד הגימיק שובה הלב שלה — ההודעה שארנב הפסחא ופיית השיניים מוגדרים כעובדים חיוניים, היא גם נקטה מדיניות שתוארה בעיתונות הבינלאומית כ"תקיפות לצד חמלה", ו"שקיפות מלאה לצד החלטות אסרטיביות".
גם המקרה של טייוואן מעניין. בראשה עומדת הנשיאה צאי אינג־ון, פרופ' למשפטים בעברה והאשה הראשונה שמכהנת בתפקיד. צאי הגיבה מוקדם, והצליחה לעצור את מה שהיה עלול להיות טרגדיה גדולה, בשל קירבתה של טייוואן לסין. לאחרונה היא אף תרמה מיליוני מסיכות מגן לארה"ב אול מייטי.
יש נטייה לייחס לנשים, גם בעמדות הנהגה, תכונות כמו היסטריה, אמוציונליות והעדר רציונליות. אבל כשמשווים את התגובות של כמה מנהיגים גבריים בעולם למנהיגוֹת הללו מצטיירת תמונה הפוכה. בעוד שהמנהיגות הגיבו בהיגיון, עמיתיהן הגברים התחרפנו. ראש הממשלה שלנו מנצל את המשבר להישגים פוליטיים אישיים, וחברו טראמפ מנהל את המצב בבורות, בנקמנות, ברגשנות ובטיפשות. בקיצור, היסטרי ואמוציונלי.
https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.8763548
לָיְלָה!
אַתָּה נָתַתָּ לָנוּ אֶת הַמַּכְאֹב הַגָּדוֹל
וְהוּא לוֹהֵט בִּבְשָׂרֵנוּ תָּמִיד
כְּשֶׁמֶשׁ דְּרוּסָה מַרְגְּלוֹתֶיךָ.
וּפִתְאֹם תַּכְכִּיבֵנוּ בְּשַׁלַּׁכְתְּךָ
וְהָיִינוּ אָז לְשָׁמַיִם שְׁחוֹרִים
חֲפֵצֵי מִשְׁכַּן אֱלֹהִים אַדִּירִים בַּיָּגוֹן.
וְכָכָה נֵלֵךְ מֻכֵּי הַכּוֹכָבִים:
מִתְאַפְּקִים נוֹשְׁמִים כְּאֵב
כְּרוּחֲךָ הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בִּבְשָׂרֵנוּ הַדָּרוּס
וּשְׁאֹג לֹא נוּכָל.
אֵי הַשִּׁיר אֲשֶׁר נְרַנֲנָה אֵלֶיךָ?
אֲדָמָה שְׁחוֹרָה כֹּה
וְהִיא לָךְ רָנָה: לִבְלוּב!
וֵאלֹהִים כּוֹאֵב כֹּה
וְנוֹשֵׁק לְכָל כִּבְרַת דֶּשֶׁא קְטַנָּה עֲלֵי בְּשָׂרָהּ.
וְאֵי הַשִּׁיר אֲשֶׁר נְרַנֲנָה אֲנַחְנוּ
לְוִיִּים אִלְּמִים אֶל הַמַּכְאֹב?
כִּי אֵיךְ נִתְפַּלֲלָה וְלֹא יָדַעְנוּ תְפִלָּה?
וְאֵיכָה נֵבְּךְ וְאָנוּ שְׁכֵחֵי-בֶּכִי?
וְכִי נִפְצַח פֶּה כִּי חֵפֶץ-שִׁיר מָלֵאנוּ
וְהִתְנַכֵּר לָנוּ גַם הוּא:
הֲלִכְמוֹ אֵלֶּה שִׁירָה?!
אֲהָהּ כִּי עָנִינוּ עָנִינוּ מְאֹד.
חֲפוּיֵי-רֹאשׁ אָז נֵרֵד אֶל סַף בֵּית-אֱלֹהִים
וְקִנְאָה חוֹלָה תִלְהַט בִּבְשָׂרֵנוּ אֱלֵי בָּאָיו:
הָהּ יוֹדְעֵי תְפִלָּה!
כִּי תַעְתּירוּ אֶל אֱלֹהֵיכֶם
וְהִתְנַדַּבְתֶּם תְּפִלָּה קְטַנָּה גַּם עַל מֻכֵּי הַכּוֹכָבִים
וְכָכָה תִתְפַּלָּלוּ:
חָנֵּם אֱלֹהִים וְאַלְּפֵם לְהִתְאַפֵּק!
אולי מאחורי החלונות אביב.
אולי אתה תועה בסימטאות העיר.
אולי פוקעים הניצנים על התרזות.
איני יודעת זאת.
אני שכחתי זאת.
אולי שכח אי-מי על מידרכת הרחוב
בהרת רחבה של אור צהוב,
והמרום מרעיף צחוקו במחול גיצי האש,
ובני אדם תמהים לפלא מתרחש,
וגם אני הבאתי הנה שיר ולב?...
אך כוס-ציפיתי יבשה ונתרוקנה,
ובעיני גוועה המנגינה,
ואין אני זוכרת קסם בת צחוקך,
ואם תדפוק אתה על חלוני,
כבר לא אכיר את דפיקתך.
אולי מאחורי החלונות בוכה הסתיו.
אולי אתה תועה בסימטאות בדידות,
אולי נושרים עלי זהב מן התרזות.
איני יודעת זאת.
אני שכחתי זאת.
