השורש סב"ל שימושי מאוד בעברית בת־זמננו. הוא משמש בימים אלה כשאנו נדרשים להזדיין בְּסַבְלָנוּת עד חלוף המגפה, בשעה שהמצב בלתי־נִסְבַּל; כשאנו נדרשים להפגין סִבֹּלֶת ולהישאר סְבִילִים בימי העוצר, אף על פי שהדבר גורם לנו לְסֵבֶל של ממש; וכשאנו נדרשים, באופן כללי, להיות סוֹבְלָנִיִּים יותר מתמיד.
כל המשמעויות המגוונות האלה הסתעפו משורש ארמי אחד המקביל לשורש העברי נש"א. הוא אומץ לחיק העברית כבר בתקופת המקרא: בתנ"ך, לִסְבֹּל (בראשית מ"ט, ט"ו) פירושו לסחוב, סֵבֶל הוא משא (נחמיה ד', י"א) וְסַבָּל (דברי הימים ב' ב', י"ז) הוא אדם שתפקידו לסחוב משאות. חז"ל, שדיברו ארמית, המשיכו להשתמש בשורש הזה פחות או יותר באותו האופן, אבל אחרי תקופת התלמוד החלו סבל וסבילה לשנות את משמעותן. במחצית השנייה של האלף הראשון, בעקבות השימוש הרב במילים אלה במטפורות שבהן נשיאת משאות הומשלה לעמידה בייסורים, נזנחה המשמעות המילולית המקורית של השורש.
עבור רש"י במאה ה–11, לִסְבֹּל היתה אם כן המקבילה העברית לפועל הצרפתי patior, כלומר לחוות ייסורים. לכן, כאשר הוא (או אולי מישהו אחר בתקופתו) חיפש חלופה עברית למילה הצרפתית patient הגזורה ממנה, הוא חידש את המילה סַבְלָן, המתועדת לראשונה בפירוש רש"י לתורה (במדבר י"ב, ג'). באותו האופן נוצרה המילה סַבְלָנוּת (patience, בצרפתית), המתועדת לראשונה בפירוש רש"י לתלמוד (גיטין נ"ו, ב'). מילים אלה התפשטו מכתביו של רש"י לעולם לומדי התורה, ובסופו של דבר התקבלו ביידיש, שבה "סבלנות" (סַבְלוֹנֶס) מורה עד היום על היכולת לעמוד בקשיים, וזאת לצד המילה געדולד (גֶּדוּלְד) הגרמנית.
במאה ה–19 קיבלו יותר ויותר יהודים באירופה זכויות שוות בדומה לשכניהם הנוצרים, בתהליך שכונה בשפות אירופה "טולרנציה". המילה "סבלנות" החלה להופיע אז בעברית וביידיש כתרגום של tolerance, ככל הנראה בהשפעת הפועל הרוסי טִרְפִּיט, שהורה במקור על "עמידה בייסורים", אבל משמעותו התרחבה גם ל"גילוי סובלנות". ייתכן שהדבר קרה בהשפעת התרגום הרוסי לאמירתו הידועה של פאולוס בברית החדשה, "בשמחה אתם סובלים את האווילים" (האגרת השנייה אל הקורינתים, י"א, י"ט). בתחילת המאה ה–20, בהשפעת אותו פועל רוסי, התרחבה משמעות הפועל "לסבול" גם למשמעות של tolerate, אם כי השימוש הזה מוגבל היום לכמה צירופים קבועים, כמו "לא לסבול משהו" או "לא סובל דיחוי".
את התואר סָבִיל חידש ד"ר אריה גולדין, עורך ספר הלימוד "רפואה" שהתפרסם בניו יורק ב–1927. עורכי הספר, שנועד לסטודנטים, חידשו שלל מונחים רפואיים שרבים מהם התקבלו בעברית, בהם פָּעִיל וּסְבִילוּת. את המילה סָבִיל בחר גולדין כחלופה עברית של פָּסִיבִי, שכן passivus הלטינית גזורה בעצמה מהפועל הלטיני pati ("לסבול") — אותו פועל שרש"י הכיר כ–patior הצרפתי.
עם התקבלותן של המילים הללו בעברית התעוררה בעיה, שכן "סבלנות" שימשה גם במשמעות של patience וגם במשמעות של tolerance. הבלבול יצר כמה חלופות חדשות עבור tolerance: סְבִילוּת, סִבֹּלֶת וְסוֹבְלָנוּת, ששימשו כולן בערבוביה עד קום המדינה. הראשונה שבהן אף שימשה לעתים כתרגום של endurance. ואכן, קריאה בעיתוני אותם ימים עלולה להיות מבלבלת למדי: בקיץ 1949, למשל, דיווח "דבר" כי בוגרי קורס קציני התותחנים הראשון "הוכיחו כוח־סבילות רב"; במאמר שפירסם הרב אלימלך נייפלד ב"הצופה" הוא התלונן על "אי־הסבילות" שמפגין המחנה הדתי באוגוסט; ובמאמר שפירסם בספטמבר מיכאל ברכין ב"חרות", תוארה מדיניות החוץ של ישראל כ"סבילות שגובלת במדיניות של בידוד־עצמי".
בשנות ה–50 החלו העניינים להסתדר. צה"ל הקפיד מאז להשתמש ב"סיבולת" במשמעות של כוח־עמידה, ובהדרגה גם הציבור אימץ את השימוש הזה (כפי שעולה מדיווחים ב"הארץ" החל מאפריל 1952). במקביל, דוברי העברית החלו לייחד את "סובלנות" להתחשבות בדעותיהם של אחרים, כפי שהסביר ר. קוטנר־אייזנשטדט לקוראי "פינת הלשון" של עיתון "קול העם" במאי 1952: "סבלנות־סובלנות — יש להבדיל בין שתי המילים הללו על אף צלצולן הדומה. סבלנות הינה תכונת האדם היודע לסבול, לשלוט ברוחו וביצרו. וסובלנות משמעותה: יחס של חוסר קנאות והבנה לגבי דעותיו והשקפותיו של הזולת". בשנות ה–50 וה–60 פחת בהדרגה השימוש בסבילות במשמעויות אלה, עד שהחל בשנות ה–70 היא נותרה רק עם שתי משמעויות עיקריות: פסיביות וירידה הדרגתית ברגישות לתרופות ולסמים.
https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.8787735
