ספרית הפנטזיות שלי

זה לא הים אשר בינינו,
זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו 
זה - אנו שנינו אשר בינינו..
 

כָּכָה בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, נוֹשְׁרִים הַתִּינוֹקוֹת לָעוֹלָם.
כְּמוֹ גַּרְגְּרֵי גֶּשֶׁם, בַּחֹשֶךְ, מִכַּף יָד עֲנָקִית
לְתוֹךְ אַבּוּבִים, אֹהֶל עַכָּבִישׁ, תַּפּוּחַ קַר.
 
שֶׁקֶט בָּעוֹלָם, בְּתָאֵי כַּוָּרוֹת שְׁקוּפִים הַתִּינוֹקוֹת יְשֵׁנִים
וּמוּזָרִים לַבֹּקֶר, בְּעֵינַיִם כְּחַלְחַלּוֹת מֵחֹשֶךְ
מְגַשְּׁשִׁים, חֲמִימֵי שְׂפָתַיִם, מִתְמַתְּחִים, מְפַהֲקִים,
בִּזְרוֹעוֹת תַּפּוּחַ, בְּשִׁנֵּי סֻכָּר, בֶּחָלָב, בַּחוֹל הַדַּקִּיק.
 
אֲבָל מִי בּוֹכֶה בָּעוֹלָם, מָה אֲנִי שׁוֹמַעַת,
קוֹל בְּכִי תַּמְרוּרִי. גָּבוֹהַּ מִיִּלְלַת כֶּלֶב, מִצְּרִיחַת שַׁחַף,
בְּכִי מֵעַל לַגַּגּוֹת בְּכִי מִתַּחַת לַכְּבִישִׁים.
אִישׁ כְּבָר לֹא יַצְלִיחַ פֹּה לִישֹׁן לְעוֹלָם.
 
בָּרְחוֹב שָׁרָה מַקְהֵלָה:
תִּינוֹקוֹת בּוֹאוּ לַסְּעֻדָּה הַמַּגְדִּילָה.
וְיוֹצְאִים הַתִּינוֹקוֹת מִן הַמְּגֵרָה
 
עַל עָגוּר, עַל תֵּבָה בַּנָּהָר, רוֹכְבִים עַל צַוַּאר פָּרָה,
אֲבָל הַבְּכִי מַמְשִׁיךְ וְחוֹדֵר:
זֶה הַתִּינוֹק, אֵיפֹה הוּא קָבוּר, אֵיפֹה הִנַּחְתִּי,
אֵיפֹה שָׁכַחְתִּי אֶת הַתִּינוֹק בְּלִי מַיִם אוֹ אֲוִיר?
 
בּוֹאוּ לַשֻּׁלְחָן. הָאֹכֶל מִתְקָרֵר.
אֲבָל אֵיךְ לִבְלֹעַ וְהַקּוֹל בַּגָּרוֹן. פִּתְחוּ, פִּתְחוּ קֻפְסָאוֹת חֲלוּדוֹת.
הַקְשִׁיבוּ: אֵיפֹה הוּא קָבוּר, אֵיפֹה הִנַּחְתִּי, אֵיפֹה שָׁכַחְתִּי
אֶת הַתִּינוֹק בְּלִי מַיִם אוֹ אֲוִיר?
 
שֶׁקֶט בָּעוֹלָם, אֵין כְּבָר לָדַעַת עַל מָה, עַל מִי.
עָלַי עָלַי, נִשְׁמָע הַקּוֹל מִן הָאֶבֶן.
זֶה הַתִּינוֹק, כְּמוֹ שִׁדְרַת עָלֶה שָׁקוּף. תִּתְכּוֹפְפוּ לְהַבִּיט,
תְּנוּ לוֹ לִשְׁתּוֹת, תְּנוּ לוֹ לֶאֱכֹל, אִם נִשְׁאַר -

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-REVIEW-1.7081681

"נתן", רומן מאת עדי שֹורק, כתוב כעיבוד חדשני לסיפור "והיה העקב למישור" לש"י עגנון. הפעם – זה שגורלו נשתבש והפך לקבצן הוא נתן, איש עסקים ישראלי שצריך להתחיל מחדש בניו-יורק. מה הוא מגלה שם? ומה מביא עמו סיפורו חזרה לירושלים? פרופסור גלילי שחר, פרופסור סדרה דיקובן-אזרחי ופרופסור אורי ש' כהן ידברו על "נתן" בערב ההשקה הירושלמי שיתקיים לכבודו בבית עגנון. את הערב ינחה עידן צבעוני, עורך הוצאת רסלינג וסופר

ט"ז באייר, 21.5, יום שלישי, בשעה 19:00
בית עגנון, קלאוזנר 16, ירושלים
הכניסה חינם!

בִּמְגֵירוֹת אִמִּי / מָצָאתִי תַּצְלוּמֵי אֲוִיר /  שֶׁמִּפּוּ / אֶת נַפְשִׁי. / מֵרָחוֹק. / מִלְּמַעְלָה./ בְּלִי לָגַעַת.

חברות וחברים!

אנחנו יותר משמחים להזמין אתכם לאירוע חד פעמי עם אנדרס נאומן (בביקורו הראשון בישראל), בשיחה עם חברינו ניר ברעם,

שמסתובב ברחבי אמריקה הלטינית זה שש שנים תוך כדי קריאה ופרסום ספריו ביבשת.

נאומן הוא אחד הסופרים העכשוויים המרתקים, מי שהיה הסופר הצעיר האהוב על רוברטו בולניו (שחשב שעתיד הספרות הלטינו אמריקאית מופקדת בידיו),

מתורגם למרבית השפות בהוצאות לאור האיכותיות בעולם.

השתתפותכם באירוע/מסיבה חשובה לנו מאד! כמו תמיד: עם בירות ביד, מוזיקה והזדמנות להיפגש סביב הספרים.

במסגרת האירוע ניתן יהיה לרכוש את ספרו החדש של אנדרס ״היו זמנים בארגנטינה״ שעליו גם נדבר.

יום שישי הבא, ה-17 במאי בשעה 14:00
אוזןבר, תל אביב
הכניסה ללא תשלום

בתגובה על "נשואי הפנים: מנכ"ל הדסה חושף את שיטת הפרוטקציה ומתגאה בה", מאת רוני לינדר ("הארץ", 19.3)

לכבוד, פרופ' זאב רוטשטיין,

קראתי בעניין את תגובתך לביקורת על התנאים המופלגים שקיבלה אשתו של האדמו"ר מגור (הרבי של סגן השר ליצמן) בעת אשפוזה בהדסה. תגובתך נפתחת במלים "חובתי לעמוד באומץ מול המתקפה המתחסדת בנושא הפרוטקציות".

 
הרשה לי להציג את עצמי. אני סא"ל במיל וחתן פרס ביטחון ישראל (במסגרת צוות כמובן) לשנת 1990 על פיתוח מערכת נשק. שני בני שירתו ביחידות מובחרות. כמו כן הנני נכה צה"ל כפול שתיים: רגל ו־PTSD (הלם קרב) שהתפרץ כעבור 40 שנה. אני לוקח כל יום שישה כדורים פסיכיאטריים שונים (עם הלב וכו' זה מגיע כמעט לשלושים). אושפזתי ארבע פעמים עקב PTSD, פעמיים בבאר יעקב, פעם בשיבא ופעם באיכילוב. חודש וחצי במצטבר, חצי מהזמן במחלקה סגורה.

ברצוני להסביר לך אומץ מהו. אני ממליץ לך לעיין בספרו של אביגדור קהלני "אני נשבע לך — שיחות אישיות עם לוחמים על מלחמת יום הכיפורים". בעמ' 18 מראיין קהלני את מג"ד 52, סא"ל עמנואל סקל. לימים אלוף, ד"ר במדעי המדינה ואב שכול שבנו יואב שירת בסיירת גולני ונפל בלבנון בשלהי הקיץ עת פריחת החצבים.

עמנואל (אנחנו עדיין קוראים לו המג"ד) מסביר לקהלני, ש"בסופו של דבר הרי את המלחמה לא קבעו בחמ"לים! גבורת אנשי הצוותים היא שהביאה את הניצחון". כדוגמה הוא מביא שני סיפורים. הראשון של נהג טנק בשם אבי, בעל עיטור המופת (לימים פוסט טראומטי. הוא גילה זאת אחרי 20 שנות סבל, אנו בקשר יומיומי). השני הוא מ"מ בשם יקי שסירב להתפנות לבית חולים. "יקי (זה אני) התעקש להישאר. הוא צלח אתנו את התעלה ונשאר עד הסוף". וממשיך עמנואל, "אביגדור, למה אני מספר לך את הסיפורים הארוכים האלה? כי אלה האנשים שניצחו במלחמה ומבחינה זאת, מלחמות הגנרלים פשוט לא חשובות!" בעמוד 135 מראיין קהלני את שולה בונה, אמו של גד ז"ל. גם את גד הכרתי, הייתי אז חבר של אחותו יעל. המלחמה הארורה הפרידה בינינו.

זה נקרא אומץ. לתת את חייך למען ביטחון המדינה, להישאר מצולק ולהתעורר כל לילה עם סיוטים, לראות את חבריך המתים יום יום ולהריח את צחנת הגופות וריח החברים. זה אומץ. להיות הורה שכול — זה אומץ. אני משמש כשליח ציבור למען אחי גיבורי התהילה. אם יש אנשים שמגיע להם יחס של VIP זה לכולנו, ויש עשרות אלפים כאלו ועשרות אלפי משפחות שכולות — ולא לאשה שבניה, נכדיה וניניה לא שירתו ולא ישרתו בצה"ל.

 
חשבתי שאחרי קריירה מפוארת כרופא ומנהל מצליח יש לך גם יושרה. מסתבר שאתה להוט לרצות את אדונך כאחרון הפקידים. אני ממליץ על צילום עמוד שדרה. יש לך כדור נגד בחילה, דוקטור?

יקי מואב, לוחם לשעבר ונכה צה"ל

אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי הַמוּזִיקָה/ יוֹדַעַת עָלֵינוּ כָּל מַה/ שֵׁיֵּשׁ לָנוּ לָדַעַת/ עַל עַצְמֵנוּ.

אין כמו להיכנס לכרטיס של מישהו שפונה אלי ולראות שאני לא במועדפים שלו....

זה מעיד על העמקה, תובנות חיים ובעיקר גודל המוח .....

אופס התבלבלתי , גודל הזין בין האוזניים....

1.חזירים

באמצע הלילה הוא מעיר אותי. "רוצה לראות משהו נפלא?" אני נאנקת אבל מתעוררת מיד, חדה, מוכנה לבאות. "מה יש לך להראות?" אני נותנת לו יד והוא סוחב אותי החוצה מהמיטה, כמעט עירומה. הרצפה קרה אז אני דורכת עליו. אנחנו מתנדנדים ככה זה על זה בכמה צעדים עד המטבח, איפה שהקערה של הקומפוסט מריחה. משם הוא מושך אותי למרפסת מטבח, לחלון. זה חלון הזזה קטן, פותח מלבן צר ושחור. שנינו עומדים כמעט עליו, אני מקדימה והוא מחבק אותי מאחור. הוא משעין את הראש שלו על ראשי, וזה כבד.

"מה? מה?" אני ממלמלת. לא רואה כלום. הצמחייה חשוכה בכניסה לבניין.

"עוד מעט העיניים שלך יתרגלו", הוא אומר בסבלנות, מהדק אותי אליו.

לאט משהו לובש צורה. צלליות גדולות, מגושמות בין העצים.

"חזירים", הוא לוחש, "חזירי בר".

אני מתרככת בזרועותיו. נוח כשיש גבר מחובר כל כך לטבע.

אני מזהה רגליים, חרטום של ראש. הם נוברים.

"זה הקומפוסט שלנו!" אני פתאום מבינה.

"נכון", הוא מחייך, "הם אוכלים הכל". הוא מצטחק, מלטף לי את השיער.

אנחנו טופפים בשקט, לאט, חזרה למיטה. מתנשקים. מתלהטים. אני יודעת, הוא אוהב שאני גונחת. אני גונחת.

ברגע המתאים הוא קם, ניגש למטבח בצעדים מהירים, שב עם מלפפון.

"חיה רעה", אני טופחת לו על הישבן בסוף של הכל, כשהוא שפוך עלי. המלפפון, לח, בידו האחת. אנחנו כלל לא אבלים, מורגלים.

הוא לא ממש עונה, יורד מעלי ופורק את עצמו אל הצד. הנשימות שלו קצובות תוך רגע.

https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/1.7140914