ספרית הפנטזיות שלי

״כי יש רגעים ומצבים בחיים של אומה, כמו בחיים של אדם, שאתה מוצא את עצמך עומד ומשתהה. ואתה לא מבין איך זה קרה, ומי חשב ככה, ואיך זה ייתכן.
ואתה מנסה לגייס הסברים מתחומים שונים, הסברים של כלכלה, וחברה, ואנתרופולוגיה, ופילוסופיה, ופסיכולוגיה, ובסוף אתה שוב לא מאמין איך זה ייתכן.
ואתה עומד מול הדברים כמו מול תופעת טבע, נגיד מבול או צונאמי, ויודע שככל הנראה יש לו הסבר, אבל הוא לא חשוב כרגע, וצריך עכשיו לנסות להתמודד עם השבר.
ובכל הזמן הזה אתה חוזר ומבין שאולי ניסית, אבל אין לך באמת שליטה על מהלך הדברים, או יכולת להשפיע על אף אחד אחר. שאתה בעצם יכול להחליט רק על עצמך, ועל הדרך שלך להגיב, לחשוב, להרגיש ולומר.
אז בעקבות יום הבחירות הזה, שנראה כמו התחלה או המשך של אסון, אני מבטיח לבדוק יום יום את עצמי, לראות ששום דבר מהלך הרוח הרע הזה לא יידבק אלי. לא מהגזענות, או הניצול, לא מהרוע, או הכוחנות, לא מהטמטום או הראייה הצרה. ושאמשיך, אולי אפילו כמו ילד, להאמין שיכול להיות פה צדק, ושויון, ושקט, ושלום בין אדם לאדם, ובין עם לעם. ואפילו אם הנבחרים שלי לא מאמינים בזה, והממשלה שלי לא עושה את זה, אני אנסה להגיע לזה, בדלת אמותיי הקטנות."

ואומר אמן

פעם, בעודני ילד, גיליתי במכנסי כפתור,
כאשר פתחתי אותו, ראיתי תחתיו ציפור,
ציפור קטנה רטובת מקור,
"ילד", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הכי גדול".

אחר-כך נעשיתי נער, וליטפתי בלילות את הציפור,
היא פרשׂה כנף כל הלילה, רוטטת מכוח עצוּר,
את כל תקוותי תליתי בציפור,
"נער", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הכי גדול".

ציפור מכנסֵי השבת שלי,
ציפור תחתונַי המתוחים,
זמיר מנגינת הלילות שלי,
דרור חלומותי הנשכחים.

בא היום, נעשיתי גבר, יצאתי בלילות עם הציפור,
והייתי לה טרף, פֹּה חור וגם שם איזה חור,
והי ניקרה ללא מעצור,
"גבר", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הכי גדול".

השנים חלפו, הזדקנתי, היא נעשתה קצת עייפה, הציפור,
פה ושם היה כבר צורך להושיט לה יד ולעזור,
לפעמים היא היתה מנמנמת בחור,
"חבר", היא אמרה לי, "תעיר אותי כשיבוא האושר הגדול".

ציפור מכנסי השבת שלי,
ציפור תחתוני המתוחים,
זמיר מנגינת הלילות שלי,
דרור חלומותי הנשכחים.

עכשיו הכל כבר עבר, ובמכנסי עוד רועדת ציפור,
ציפור קטנה ומצומקת, כל הלילה רועדת מקור,
ודמעה יבשה בקצה המקור,
"סבא", היא לוחשת לי, "טעיתי, אתה יכול לסגור את הכפתור".

"פגישה עם משורר", שיצא בספרית פועלים ב–1952, הוא מהספרים שלא נס ליחם.

זה ספר שאני חוזר ושב אליו ותמיד יהיה לי עניין בספרים מסוגו.

לאה גולדברג היתה בקשרי ידידות עמוקים עם ד"ר אברהם סונה.

הוא נולד בגליציה ושפת התרבות שלו, בדומה לשפת התרבות שלה, היתה גרמנית.

הוא היה אדם אפוף מסתורין, שבכל חייו פירסם רק 12 שירים בשם העט אברהם בן יצחק, והם שהקנו לו את המקום המרכזי השמור לו בספרות העברית עד עצם היום הזה.

אני חושב שגולדברג היתה מאוהבת בו במידה כזאת או אחרת, אבל הוא די הסתייג ממנה בפרט והיה קנאי לפרטיותו בכלל.

כשקוראים את הטקסטים שלו היום ברור שהוא היה הומו, אולי לטנטי, כמנהג הימים ההם, והיא אהבה אותו אהבה נואשת.

הוא הגן על עצמו בחירוף נפש מפני האפשרות לאינטימיות פשוט כדי לא להיחשף. וכך, אף על פי שחיבב אותה וסיפר לה ושוחח איתה, לא חשק בה כלל

והארוטיקה נעדרה מיחסיהם.

ככל הנראה מת משחפת, מה שמעמיק את הדימוי שלו כמשורר מיתולוגי, וגולדברג החליטה, לאחר מותו,

להוציא את הדברים לאור, בלי לפגוע בפרטיות שלו.

הספר הזה הוא אוסף של פרגמנטים מהשיחות שערכה איתו, ודמותו, כפי שהיא מצטיירת מתיאוריה היא דמות של פרפקציוניסט מטורף וידען עצום.

כך, למשל, היא מספרת שעבר יום אחד ברחוב יפו בירושלים, ראה סנדלרייה והבחין בכך שהסנדלר תופר בסגנון וינאי.

כשהזמין נעליים, ציין בפני הסנדלר, שהעור של הגפה שהוא מייצר אינו העור המתאים לסוליה.

הסנדלר שהיה משוכנע שעומד לפניו סנדלר אמר: "כיוון שאני רואה שהאדון הוא מהברנז'ה, אני אעשה מה שהוא מבקש".

האופי המקוטע של הסיפורים שמופיעים בספר כולל שיחה שניהל סונה עם נזירה בסנטוריום בהרי באלפים.

הנזירה אומרת שהלילה תהיה סופה, והוא מביט בעץ תדהר וחושב שהוא עלול להישבר בה.

כשהעץ אמנם נשבר היא אומרת: "אשר לא ירכין ראש לפני הבורא — יירצץ".

גולדברג ניסתה לשמר את רגעי הליבה מחייו של סונה, והתוצאה היא ספר שאין בו קטעי חיבור, אלא הוא כולו ישות יהלומית מינימליסטית.

אולי משום כך, ההרגשה בעת הקריאה בו היא שהמעשה האמנותי נעדר ממנו כביכול. גם עטיפתו, שרק ענף אורן מופיע עליה,

מרמזת על המינימליזם הזה.

השפעתו של הספר הזה עלי ככותב היתה כל כך רבה, עד שהייתי רוצה להחיל את המבנה שלו על אחד מהספרים שאכתוב בעתיד, רק שאינני יודע כיצד לעשות זאת.

קראתי את הספר הזה בנעורי, שנים אחדות אחרי שיצא לאור, והוא משך את לבי קודם כל הודות לשמו "פגישה עם משורר",

שמפקיע אותו מהקונקרטי ומהתיעודי לדבר מה מופשט, ועל כן כזה שחורג מהגבולות המקובלים של זמן ומקום.

https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2981318

הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ הוֹ הַבַּיְתָה

נִקְלַעְתִּי לְסִיטוּאַצְיָה עַד שֶׁלִּבִּי חָדַל לִדְפֹּק מִלֶּכֶת
רַצְתִּי יָחֵף עַל פִּסְגוֹת הֶהָרִים
דָּבָר לֹא בָּא בְּקַלּוּת כְּפִי שֶׁהוּא עוֹזֵב
אֲנִי יָכוֹל לְחַבֵּק אֶת הַמַּיִם כְּשֶׁיּוֹרֵד הַשֶּׁלֶג.

אֲנִי חָשׁ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עַל עוֹרִי
וַאֲנִי מִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ
אַתְּ מָשַׁכְתְּ אֶת לִבִּי, וַאֲנִי לְקַחְתִּיו
זֶה עָשָׂה אוֹתִי לַמִּישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ
וְעַכְשָׁו סִיַּמְתִּי, אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה.

נָהַגְתִּי לְהַאֲזִין לַדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ הֵם מְשׂוֹחֲחִים
סוֹפֵר אֶת הַדַּקּוֹת בַּשְּׁעוֹן הַמְתַקְתֵּק.

אֲנִי חָשׁ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עַל עוֹרִי
וַאֲנִי מִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ
אַתְּ מָשַׁכְתְּ אֶת לִבִּי, וַאֲנִי לְקַחְתִּיו
זֶה עָשָׂה אוֹתִי לְמִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ
וְעַכְשָׁו סִיַּמְתִּי, אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה

הַבַּיִת כֹּה רָחוֹק, אֲנִי אוֹסֵף אֶת צַלְּקוֹתַי, אֲנִי מְסָרֵב
עוֹד נְגִיעָה אַחַת לֹא תְּהֵא עוֹד חַבּוּרָה.

אֲנִי חָשׁ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עַל עוֹרִי
וַאֲנִי מִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ
אַתְּ מָשַׁכְתְּ אֶת לִבִּי, וַאֲנִי לְקַחְתִּיו
זֶה עָשָׂה אוֹתִי לְמִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ.

אֲנִי עוֹמֵד רָם, לֹא נִכְנָע
כִּי אֲנִי מִישֶׁהוּ, אֲנִי מִישֶׁהוּ.

וְעַכְשָׁו סִיַּמְתִּי, אֲנִי חוֹזֵר
עַכְשָׁו סִיַּמְתִּי, אֲנִי חוֹזֵר
עַכְשָׁו סִיַּמְתִּי, אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה.

(מילים ולחן: ענבר ויצמן, אוהד שרגאי)

* באדיבות אתר הספרנים : https://blog.nli.org.il/kobi-marimi-home/

תושבי תל אביב והמרכז - מוזמנים להרצאה בחינם מסדרת ההרצאות של בית עגנון ביום שני הקרוב, והפעם:

"מי מעיר אותן עם שחר משנתן?" - קריאה ב"שבועת אמונים" מאת ש"י עגנון, עם בלהה בן-אליהו.

נקרא בסיפורו הקסום והחידתי של עגנון, "שבועת אמונים", ננוע בין שינה לערות, חלום ויקיצה, מציאות ודמיון, ונתהה על הקשר בין כל אלה לבין חזון ואפשרות מימושו.
נעמוד על האופן שבו נשזרת בסיפורו של עגנון עלילת הדוד והרעיה משיר השירים בחוויות של התעוררות לאומית - הנעה בין שבר לתיקון.

4 במרץ 2019 (יום שני) בשעה 19:00
בית הסופר, קפלן 6, תל אביב

הכניסה חינם, נשמח לראותכם.

https://go.ted.com/C5sH

https://www.israsport.co.il/%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94-%D7%A2%D7%A5-%D7%91%D7%9F-110-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A9/?fbclid=IwAR0Y_DFuPopbGCcGwNU-8zkaiDwRjpyaCrgL0CFKVKCQZotCMFON1VoRTio

"ספרים. בעולם בו הטכנולוגיה היא הכל והמדיה נגישה בהקלה על אצבע, חשוב לזכור את התפקיד החיוני של ספרים בחיים שלנו. באופן אישי, זה מפחיד אותי לחשוב על עולם ללא ספרים. כמובן, אפשר לקרוא סיפורים אונליין ובשירותים דיגיטליים, אבל אין דבר דומה להרגשה של נייר בידיים כשאתם צוללים לתוך עולם אחר. למרבה המזל, יש את אלו שנחושים להבטיח שהספרים ישארו בחיים. עמותה בשם Little Free Library (ספריה קטנה וחינמית) שמה לעצמה מטרה לשמור על תשוקה בוערת למען דורות עתידיים. הם אומרים שהמטרה שלהם היא: "לעורר השראה לקריאה, לבנות קהילות, ולהצית יצירתיות על ידי החלפת ספרים שכונתית בכל רחבי העולם". איך הם עושים את זה? ובכן, ספריות קטנות צצות להן במקומות שונים מסביב לעולםץ עד כה נפתחו 75,000 ספריות ב 88 מדינות! וכאן זה נהיה מגניב. משפחה אחת באיידהו, החליטה לקחת זאת צעד אחד קדימה כשתכננו ספרייה קטנה ומיוחדת.הכל החל כאשר שארלי האוורד, ספרנית וכורכת ספרים בעברה, החליטה שגזע עץ בן 110 שנים ליד ביתה יהיה מושלם עבור 'ספריית עץ קטנה'.גזע עץ הצפצפה היה חלול לגמרי מה שהעניק גג קסום, והוא היה בנוי בצורה כזו שהזכיר משהו מסרטי הארי פוטר.אני לא יודע מה איתכם, אבל העץ הזה הוא אחת הספריות החמימות והנעימות שאי פעם ראיתי.היא כתבה בפייסבוק: "טוב, הפרויקט הזה עדיין לא גמור…אבל אני פשוט חייבת לשתף אותו איתכם. היינו צריכים להוציא גזע עץ בן 110 שנים, אז החלטתי להפוך אותו לספרייה קטנה (שתמיד רציתי). הנה היא (פחות קצת נקיונות, צמחייה ועבודת גיזום)".

רוצים לראות תמונות? תציצו בלינק

אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ סִכּוּי סָבִיר לְעוֹד מִלְחָמָה.
עוֹד מִלְחָמָה נוֹסֶפֶת עַל כָּל הַמִּלְחָמוֹת,
שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תַּאֲרִיכִים, שֵׁמוֹת וּמְקוֹמוֹת.
אוֹמְרִים שֶׁהַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָאֲרֻכִּים זְקוּקִים לָהֶן.
פֹּה דּוֹר לְדוֹר מוֹסֵר אֶת הָרוֹבֶה,
כְּמוֹ אֶת הַמַּקֵּל בְּמֵרוֹץ־שְׁלִיחִים.
בֵּינְתַיִם, אֶפְשָׁר לוֹמַר, כִּמְעַט בְּוַדָּאוּת,
שֶׁבְּעָתִיד נִרְאֶה לָעַיִן.
לֹא יַחְסְרוּ פֹּה הַהוֹלְכִים וְהַבּוֹכִים,
צֶאֱצָאֵי יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, שְׁנֵי הָאַחִים.

 
מתוך "אף שרציתי עוד קצת עוד", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015

שוב אל הסתיו אני הולכת בלילות מבלי לדעת,
רק אנשים יודעים לשמוע לקולות
אני אומרת: "שבי!", הרוח על כתפי החלשות
אך ערב בא ואיש כואב אלי

אינך שועה לי כשאתה הולך פתאום
נמלט מכל חלונותי המפשירים לבד
איני בוכה אם אין נושקים לי בפתאום
אני תופרת את קרעי מחשבותי
איני בוכה אם אין נושקים לי בפתאום
אני אוספת את קרעי מחשבותי

אינך אומר לי כשאתה חוזר פתאום
נמלא את כל חלומותי המסמיקים מיד
איני בוכה אם אין נושקים לי בפתאום
אני אוספת את קרעי מחשבותי
הנבהלות לאט

שוב אל הסתיו אני הולכת בלילות מבלי לדעת,
רק אנשים יודעים לשמוע לקולות
אני אומרת: "שבי!", הרוח על כתפי החלשות
אך ערב בא ואיש כואב אלי
בלחישות

אינך אומר לי כשאתה הולך פתאום
נמלט מכל חלומותי המפשירים לבד
איני בוכה אם אין דוברים אלי פתאום
אני תופרת את קרעי מחשבותי
הנבהלות