"פגישה עם משורר", שיצא בספרית פועלים ב–1952, הוא מהספרים שלא נס ליחם.
זה ספר שאני חוזר ושב אליו ותמיד יהיה לי עניין בספרים מסוגו.
לאה גולדברג היתה בקשרי ידידות עמוקים עם ד"ר אברהם סונה.
הוא נולד בגליציה ושפת התרבות שלו, בדומה לשפת התרבות שלה, היתה גרמנית.
הוא היה אדם אפוף מסתורין, שבכל חייו פירסם רק 12 שירים בשם העט אברהם בן יצחק, והם שהקנו לו את המקום המרכזי השמור לו בספרות העברית עד עצם היום הזה.
אני חושב שגולדברג היתה מאוהבת בו במידה כזאת או אחרת, אבל הוא די הסתייג ממנה בפרט והיה קנאי לפרטיותו בכלל.
כשקוראים את הטקסטים שלו היום ברור שהוא היה הומו, אולי לטנטי, כמנהג הימים ההם, והיא אהבה אותו אהבה נואשת.
הוא הגן על עצמו בחירוף נפש מפני האפשרות לאינטימיות פשוט כדי לא להיחשף. וכך, אף על פי שחיבב אותה וסיפר לה ושוחח איתה, לא חשק בה כלל
והארוטיקה נעדרה מיחסיהם.
ככל הנראה מת משחפת, מה שמעמיק את הדימוי שלו כמשורר מיתולוגי, וגולדברג החליטה, לאחר מותו,
להוציא את הדברים לאור, בלי לפגוע בפרטיות שלו.
הספר הזה הוא אוסף של פרגמנטים מהשיחות שערכה איתו, ודמותו, כפי שהיא מצטיירת מתיאוריה היא דמות של פרפקציוניסט מטורף וידען עצום.
כך, למשל, היא מספרת שעבר יום אחד ברחוב יפו בירושלים, ראה סנדלרייה והבחין בכך שהסנדלר תופר בסגנון וינאי.
כשהזמין נעליים, ציין בפני הסנדלר, שהעור של הגפה שהוא מייצר אינו העור המתאים לסוליה.
הסנדלר שהיה משוכנע שעומד לפניו סנדלר אמר: "כיוון שאני רואה שהאדון הוא מהברנז'ה, אני אעשה מה שהוא מבקש".
האופי המקוטע של הסיפורים שמופיעים בספר כולל שיחה שניהל סונה עם נזירה בסנטוריום בהרי באלפים.
הנזירה אומרת שהלילה תהיה סופה, והוא מביט בעץ תדהר וחושב שהוא עלול להישבר בה.
כשהעץ אמנם נשבר היא אומרת: "אשר לא ירכין ראש לפני הבורא — יירצץ".
גולדברג ניסתה לשמר את רגעי הליבה מחייו של סונה, והתוצאה היא ספר שאין בו קטעי חיבור, אלא הוא כולו ישות יהלומית מינימליסטית.
אולי משום כך, ההרגשה בעת הקריאה בו היא שהמעשה האמנותי נעדר ממנו כביכול. גם עטיפתו, שרק ענף אורן מופיע עליה,
מרמזת על המינימליזם הזה.
השפעתו של הספר הזה עלי ככותב היתה כל כך רבה, עד שהייתי רוצה להחיל את המבנה שלו על אחד מהספרים שאכתוב בעתיד, רק שאינני יודע כיצד לעשות זאת.
קראתי את הספר הזה בנעורי, שנים אחדות אחרי שיצא לאור, והוא משך את לבי קודם כל הודות לשמו "פגישה עם משורר",
שמפקיע אותו מהקונקרטי ומהתיעודי לדבר מה מופשט, ועל כן כזה שחורג מהגבולות המקובלים של זמן ומקום.
https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2981318
