שוב אל הסתיו אני הולכת בלילות מבלי לדעת, רק אנשים יודעים לשמוע לקולות אני אומרת: "שבי!", הרוח על כתפי החלשות אך ערב בא ואיש כואב אלי
אינך שועה לי כשאתה הולך פתאום נמלט מכל חלונותי המפשירים לבד איני בוכה אם אין נושקים לי בפתאום אני תופרת את קרעי מחשבותי איני בוכה אם אין נושקים לי בפתאום אני אוספת את קרעי מחשבותי
אינך אומר לי כשאתה חוזר פתאום נמלא את כל חלומותי המסמיקים מיד איני בוכה אם אין נושקים לי בפתאום אני אוספת את קרעי מחשבותי הנבהלות לאט
שוב אל הסתיו אני הולכת בלילות מבלי לדעת, רק אנשים יודעים לשמוע לקולות אני אומרת: "שבי!", הרוח על כתפי החלשות אך ערב בא ואיש כואב אלי בלחישות
אינך אומר לי כשאתה הולך פתאום נמלט מכל חלומותי המפשירים לבד איני בוכה אם אין דוברים אלי פתאום אני תופרת את קרעי מחשבותי הנבהלות
מה קדוש בעיני? בשבילי קיים מקום קדוש אחד מאז שאני ילד. הספרייה. אני בן של ספרן, חתן של ספרן. בעל של ארכיבאית, גיס של ספרן ואבא של שלושה כותבים. איזה עוד מקום יכול להיות קדוש לי חוץ מהספרייה?
איך נדע מהי הדת הנכונה? סבתא שלי שלומית נפטרה לפני 60 שנה, הרבה לפני המלחמות והמחלוקות של ימינו. אולי לה הייתה התשובה על שאלת עתיד המקומות הקדושים בירושלים. כשהייתי בן ארבע, סבתא הסבירה לי מה ההבדל בין היהודים לנוצרים.
"אתה מבין, הנוצרים מאמינים שהמשיח היה פה ויחזור", היא הסבירה לי. "אנחנו היהודים מאמינים שהמשיח לא היה פה ועתיד להגיע. אין לך מושג כמה דם נשפך בגלל המחלוקת הזו. ולמה? למה אי אפשר פשוט לחכות? אם המשיח יגיע ויגיד 'כיף לראות אתכם שוב', נצטרך להתנצר או לפחות להתנצל, אם יגיד לעומת זאת, 'נעים להכיר' הם יצטרכו להתגייר או להתנצל.".
מה קדוש לי?
ערכי הצדק, הנתינה, הסולידריות היהודית, שלטון החוק, ערכי משפחה, שולחן המשפחה, סיפורים, חוש ההומור – כל אילו הם חלק מהמורשת היהודית שלנו.ואני אוסיף לזה – החיים והסבל האנושי. יש מספיק סבל לכולם. אולי אין מספיק אהבה לכולם, אבל יש מספיק כאב, גם אם אנחנו, באופן אישי, לא נוסיף עוד כאב.כאב, זה כלי דמוקרטי. כאב הוא סוציאליסט הוא לא מפלה בין דתות ומעמדות. כאב הוא כאב. כאב מאחד.
אני וישו אני אוהב את ישו , הוא קרוב ללבי, אבל אני לא מסכים איתו על אהבה אוניברסלית, זה ילדותי בעיני. אני גם חולק על אמרתו "סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים". אנו יודעים טוב מאוד מה אנו עושים, אנחנו לא טיפשים מוסרית, כשאנחנו מכאיבים אנו יודעים טוב מאוד מה אנחנו עושים. גם ילד שמושך בזנבו של החתול יודע שהוא מכאיב.
הדת שלי: "לא תכאיב לאחר" בפרפרזה לקאנט, הדת שלי, הדיבר שלי, החוק שלי הוא: "לא תכאיב לאחר, או לפחות נסה להכאיב לו כמה שפחות". החוק הזה הוא חוק אוניברסלי, שרלוונטי בכל מקום.
התרופה לקיצוניות הסכנה הכי גדולה שלנו היא הקיצוניות. בית המקדש חרב פעמיים לא בגלל קמצא ובר קמצא אלא בגלל הקיצוניות הדתית. אם רק הייתי יכול לרקוח 'כמוסות של חוש הומור' כדי לחסן מקיצוניות… אולי לא הייתי מקבל נובל לספרות, אבל בטוח הייתי מקבל פרס נובל לרפואה.
הומור וסקרנות. זה קדוש בעיני, זו הדרך שלנו להילחם נגד הקיצוניות שנמצאת בנפשו של כל אחד מאיתנו.
שיר מאת מריו דה אנדראדה (סאן פאולו 1893-1945) משורר, סופר, מסאיולוג ומוסיקולוג. אחד ממייסדי המודרניזם הברזילאי.
תרגום חופשי למדי...
*הנשמה שלי ממהרת*
ספרתי את שנותי ומצאתי שיש לי פחות זמן לחיות ממה שחייתי עד כה. אני מרגיש כמו ילד שזכה בקופסה של ממתקים: הראשונים אוכלים אותם בהנאה, אבל כשמבינים שיש רק כמה בודדים, זה באמת הזמן להתחיל ליהנות מהם. אין לי זמן לכנסים אינסופיים שדנים בחוקים, בכללים, בנהלים ובכללים הפנימיים, בידיעה שבד"כ שום דבר לא יושג. אין לי זמן לסבול אנשים אבסורדים שאינם מתאימים לגילם. אין לי זמן להיאבק עם הבינוניות, אני לא רוצה להיות בישיבות שבהן האגו המנופח צועד ומוביל. אני לא סובל מניפולטורים ואופורטוניסטים, אני מפריע לאנשים הקנאים שמנסים להכשיל את היכולת שלי שלא מסוגלת יותר לתפוס את עמדותיהם, את כשרונותיהם ואת הישגיהם. הזמן שלי קצר מכדי לדון בכותרות, אני רוצה את העיקר, כי הנשמה שלי ממהרת, בלי הרבה ממתקים בחפיסה.
אני רוצה לחיות עם אנשים מאוד אנושיים, אנשים שיכולים לצחוק על הטעויות שלהם, שלא אכפת להם מההצלחות שלהם, הם לא מרגישים שהם מוקדמים והם לא בורחים מאחריותם, שהם מגינים על כבוד האדם ושרק רוצה להיות בצד של אמת וצדקה. זה מה שעושה את החיים שווים לחיות. אני רוצה להקיף את עצמי עם אנשים שיודעים איך לגעת בלבם של אחרים, אנשים שלמדו לגדול באמצעות מגע עדין של הנשמה מבעד למכות החיים הקשות.
כן, אני ממהר, אני ממהר לחיות עם העוצמה שיכולה רק לתת בגרות. אני מנסה לא לבזבז את הממתקים שנותרו לי, אני בטוח שהם יהיו טעימים יותר מאלה שכבר אכלתי מהר מדי. המטרה שלי היא להגיע לקצה, בשלום עם עצמי, עם יקירי ועם מצפוני. יש לנו חיים פעמיים, והשניים מתחילים כאשר אתה מבין שיש לך רק אחד.
כנס הרמב"ם בספרייה הלאומית יארח את גדולי חוקרי הרמב"ם בישראל ובעולם היהודי, אשר יציגו את פרשנותם למשנתו, עם עמדותיו ההלכתיות, הפילוסופיות, התרבותיות והפוליטיות. הם יתמודדו גם עם תולדות חייו, ויבחנו את השפעתו לדורות, ובזמן הזה.
אחד היה הרמב"ם. הכל חבר לכך: הזמן והמקום. הזמן - צומת הדרכים שאליה הגיעה התרבות היהודית, ההלכתית וההגותית, שנזקקה ליד חזקה שתתווה את הדרך, ותצביע על הכיוון; המקום - המזרח הסוער מן המפגש הגדול שהתחולל בין מזרח למערב, בין אסלאם, נצרות ויהדות ולא פחות מכך, בין מזרח ומערב בעם היהודי עצמו. מפגשים שבכולם היה מן העימות אך גם מן ההפרייה.
מעל הכל עומדת אישיותו הגאונית האחת ואין בלתה של הרמב"ם, נשאת, מורמת מעם, שעדיין לא ניתנה לפתרון ואשר על כל דור מוטל להתמודד אתה מחדש. האישיות, שמעבר לכח היצירה הפלאי שלה, היה בה את הביטחון המלא, הכמעט משיחי בשליחותה ובחובתה להציע את הפתרון, להתוות את הדרך גם עבור הבוחרים באחרת. מאז, אין הוויה יהודית שאינה כרוכה במשנתו של הרמב"ם. על כל דור מוטל בהכנעה, לשוב לפרש, להתמודד ולבחון את עצמו מחדש אל מול אותה תופעת תשתית רבת פנים: רבינו משה בן מיימון, האיש ומשנתו חובקת כל.
לא קם כמשה הוא פרי שיתוף פעולה של הספרייה הלאומית ומוזיאון ישראל במסגרתו תערוכת הרמב"ם; מראשית הדפוס עד עידן הדיגיטל בספרייה הלאומית ותערוכת הרמב"ם: כתביו וחותמו. במוזיאון ישראל. בית מדרש הרמב"ם שנבנה לצד התערוכה בספרייה, יקיים תכנית אירועים, שיעורים וסדנאות לקהל רחב בכל ימי התערוכה.
