ספרית הפנטזיות שלי

ב9.6.14 כתבה לו אשתו את המכתב הבא:

===========================

רובי אהובי ורעי,

לא נישאתי לנשיא, ולכן יקרה מה שיקרה, בשבילי תמשיך להיות רע ואהוב.

נפגשנו לפני שנים רבות, אני - בת מושב שהגיעה לירושלים ללמוד ביולוגיה, ואתה - נצר לאבות היישוב הישן - שילוב מושלם של ישן וחדש.

הקמנו משפחה מופלאה שחיה כאן על אדמת ישראל. אושרנו ועושרנו בצהלות השמחה והרעש של נכדינו המקסימים שנכנסים אלינו לדירה בחגים ובסופי שבוע, או סתם כך לכרסם ב"חלה של ירושלים" וב"אוכל של סבתא נחמה". אני אוהבת לראות אותך נהנה מכדורגל טוב, ממוזיקה טובה או ממערבון הזוי, כשאתה נהנה מאוכל ביתי ומבירה ישראלית, או כשאתה מתלהב תוך כדי קריאת ספר ואומר לי: "נחמה, את חייבת לשמוע.."

תמיד נמשיך להיות מי שאנחנו, ואתה תישאר אהובי לנצח.

שלך, 
נחמה.

מקדישה לך שיר של של אברהם סוצקובר מתוך "כינוס דומיות". תרגום - בנימין הרשב:

על הנצחי:

אמרתְ: "הייתי מוותרת
על כל שנותיי היעוּדוֹת - 
לו אך ניתן לי מחדש
איתך לחיות אותו הליל
בו שנינו, בו יחדיו היינו
כמוסיקה שלא הובנה".

שתקתי לךְ, כאילו שוב
לבי גסס בין השִינַיִים
ואך ראיתי: שדה מוקשים
ובו שוכבים אנו, בשְניים,
ואנו שם, בין המוקשים,
שוכבים בשְניים.

הכותבת היא נחמה ריבלין לבעלה רובי ריבלין, הנשיא שלנו :) 

מספרדית: יונה קרנץ

(*) אֶלְוִירָה דּוֹדֶה (Elvira Daudet), שנפטרה לפני מספר ימים בגיל 80, הייתה משוררת, סופרת ועתונאית בעלת שם בספרד. את ספר שיריה הראשון פרסמה ב-1959 ומאז התפרסמו עוד 14 ספרים, הכוללים שתי אסופות מקיפות. ערכה כתבי עת שעסקו בענייני תרבות, אמנות, זכויות אדם ופוליטיקה.

יש נשים יפהפיות כמו פסלי קרח,
חיות בין עלי כותרת ונוצות
בשמורה המתוקה של הוורדים.
הכל יפה בחייהן וענוג;
הן אינן יודעות כאב מה הוא, מעולם לא אהבו.
הגברים מעריצים אותן, מגנים עליהן,
גונבים עבור חסדיהן,
את חייהם הם מקריבים למענן: אלו הן האלילות.
יש נשות עכביש, אלמנות שחורות מרושעות
הטוות בדמעותיהן את האריג הדק,
רקום באבני חן כדי ללכוד ואחר כך לטרוף
בעל בעל-הון: אלו הן המכשפות.
ויש גם גבירות מתוחכמות, חזותן מוזהבת
וליבן גבישי.
כמוהן כנהרות המקשטים עצמם
בזהבים שאולים מן הסתיו
אך בקרקעיתם רק אבנים שומרים.
וישנן המוניות, שתלטניות וחמוצות
שרק נהנות להוציא את הגברים
לטייל כבולים בשרשראות.
ישנן רכות וטהורות, ילדות בלתי גמורות
עם עיניים תמימות של חלון ראווה
שמשום שלמותן ונדירותן
מחזיקים אותן בעליהן הקנאים 
כמו שכיות חמדה בוויטרינות. עם הזמן
הן מאבדות את נעוריהן ונדירותן;
הופכות לחפצים נשכחים.
ישנן נשים "עליזות"
שאת חייהן הימרו על אהבה.
חשוכות תקווה,
הן פותחות את דוכן האומללות
שלהן לגברים החולפים בחשאי;
עם המוות המקנן במבטן
ומזוודתן מלאה בעצב.
וישנן נשים פשוטות, עיניהן מים
ובשרן קמח,
אוהבות, עמלות, יולדות, משירות עליהן,
נאחזות בחלום
-האיטי והאכזרי שברעלים-
ומכות מעירות אותן אל תוך סיוט.
מפלצת, ריר שחור ועיניים עכורות,
נכנסה למיטתן ולחייהן.
לאחר שלקחו את הלגימה הראשונה
-חציה אימה וחציה דם-
הן מכורות לשיקוי אהבתן העיקשת
הן משתקעות בתקווה חסרת תוחלת
שהוא ישתנה.
כמו פנלופה כואבות, טרודות
בפרימת הסריג המסתורי
שהרס את הבחור המאוהב.
הגברים בזים להן, מכים אותן;
כמו חיות כנועות, הן גונחות חרישית
והולכות כצאן לטבח.
מידי יום הורגים אותן, הן רק נשים.

http://www.kibutz-poalim.co.il/HO16_POEMS

ראדיה אלהלולי (מערבית נביל טנוס)

הַאִם אָמְרוּ לְךָ
שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ
וּכְבָר לֹא חוֹלֶמֶת עָלֶיךָ
וּכְבָר לֹא מֵתָה מִגַּעְגּוּעִים אֵלֶיךָ
וְהַאִם אָמְרוּ לְךָ
שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא הוֹגָה אֶת שִׁמְךָ
וּכְבָר לֹא מַעֲבִירָה אֶת הַלַּיְלָה לִרְדֹּף אַחֲרֵי בָּשְׂמְךָ
הַאִם אָמְרוּ לְךָ
שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ מְאֹד
אהההההה
וְהַאִם אָמְרוּ לְךָ
שֶׁאֲנִי שַׁקְרָנִית מְאֹד

בשיטוטי בפייסבוק מצאתי את הפוסט הבא ששיך לאישה בשם שרון גורמן שלצערי נפטרה ונקברה לפני יומיים. אישה צעירה. ומוות הוא תמיד דבר מצער בלי קשר לגיל, מגדר, דת וכל השטויות האלה. איך הגעתי לפוסט הזה? אל תשאלו. גם אני לא ממש יודעת....

הפוסט המדובר הוא שיתוף של פוסט שכתבה אופיר טופ סלומון ב26 ליוני 2017. לפני שנה. וזה הפוסט:

"קרה לי דבר מדהים.

בדרך לקחת את הקטנצ'יק לגן בבוקר עברתי ליד ערימת ספרים שמישהו זרק. היו שם, בין היתר, 3 ספרים שניראו ממש וינטג'ים, והיה ברור שיש בהם משהו יוצא דופן. לא היה לי זמן להתעכב על הערימה אז לקחתי את השלושה איתי והמשכתי לגן. כשהגעתי הביתה חיפשתי בכריכה הפנימית את שנת ההדפסה שלהם, כפי שאני עושה בכל פעם שאני מוצאת ספר ישן, אולם לא מצאתי. שמתי את הספרים על שולחן העבודה שלי והמשכתי בשגרת חיי.
לאחר כמה ימים חזרה אליי הסקרנות והחלטתי לבדוק אם יש פרטים על הספרים איפה שהוא ברחבי האינטרנט. החיפושים הראשונים לא הניבו תוצאות, אבל לאחר כמה ניסיונות הגעתי לאתר שמספר שהספרים הודפסו בשנות ה-50, על ידי מו"ל בשם יוסף כהן הקורא אשר נפל במבצע קדש ב-1956 ושבתו פועלת מזה שנים לאיתור הכותרים ולכינוסם, במטרה להנציחו ולגאול את מפעלו הספרותי מתהום הנשייה. 
מודה, נגנבתי.
שלחתי אימייל לבתו, ד"ר דליה כהן-גרוס, הצעתי לה את הספרים, אם היא עדיין מעוניינת, והיא השיבה לי ביום למחרת בזו הלשון:

התרגשתי עד דמעות למקרא מכתבך.
אכן, הספרים שציינת אינם בידי, ואני תרה אחריהם זה 23 שנים בקירוב. היכן מצאת אותם? ואיך מצאת אותי?
אהיה אסירת תודה לצרפם לאוסף הספרים שאבי ז"ל הוציא לאור לפני נפילתו ב"מבצע קדש", ויהיה בהם משום תרומה עצומה להשלמת עבודתי להנצחתו.

אחרי יומיים דליה כבר התדפקה על דלתי וישבה לספר לי את כל הסיפור, ואני הבטחתי לה להשתמש בניסיון שלי בפייסבוק כדי לחפש עוד ספרים.

אז הנה אני מתחילה לקיים, ומבקשת ממך לשתף את הפוסט, להסתכל במדף הספרים, להציץ בחנות ספרים ישנים, לפקוח את העיניים לספרים זרוקים ובבקשה ליצור קשר עם דליה אם יש לך ספר, או מידע שיכול לעזור.
Dalia.Cohen-Gross@biu.ac.il
את רשימת הספרים אפשר לראות כאן - goo.gl/H3vpJC

תודה"

אז אנא גשו ללינק המודגש באדום או ללינק https://thecage.co.il/blog/bblog/

ותציצו על הרשימה המבוקשת. אולי תוכלו לעזור:) זה תמיד עושה טוב לעזור לאחרים. תאמינו לי.

יוֹם אֶחָד נִשְׁאַרְתִּי בְּלִי אַהֲבָתִי.
זֶה תָּפַס אוֹתִי בְּהַפְתָּעָה. אָמְנָם
אַהֲבָתִי הִזְהִירָה אוֹתִי שֶׁיּוֹם אֶחָד זֶה יִקְרֶה
אֲבלָ אֲניִ צעַָקְתִּי אַהבֲתִָי אַהבֲתִָי
וְאַהֲבָתִי לֹא שָׁמְעָה
מהַ שֶׁלּחָשַׁתְִּי

מופע ספרותי-מוזיקלי בהשתתפותם של דרור קרן, ליליאן ברטו וליא קניג המקריינת את מחשבותיה של המשוררת.

מסע אל אהבותיה של ויסלבה: המוזיקה של אלה פ'יצ'רלד שהתבוננה על החיים מהצד, אגדות האחים גרים, הסרטים של וודי אלן והציורים של ורמיר.

במופע ננסה להיכנס אל עולמה ולהבין את סוד קסמה של האישה הצנועה מקרקוב, לרגל שש שנים לפטירתה של המשוררת כלת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה

מתי? יום שישי 8.6 בשעה 12:00
איפה? בית אריאלה, תל אביב
חשוב לדעת:
רכישה טלפונית בלבד
טלפון להזמנות:03-7240570

נראה אתכן.ם? :) 

לא צריך דבר רק מעט פשטות
להעביר מילה, לתקן טעות
ולצלול עמוק, כמה שאפשר
כשעיניי פקוחות, שהלב נשבר

עם מקל שבור, על החול החם
לצייר עיגול, בתוכו אדם
והים עולה ושוטף הכל
ואני זוכר סימנים בחול

אם היה לי מטוס אז הייתי טס
מעל העננים
יש לי כמה וכמה מילים
להעביר עם אלוהים
להשקיט את הלב המלא צער
ולשבור המנעול של אותו שער
ולשכוח ולסלוח ולבטוח לפתוח הכל

נשימות חמות באוויר הקר
ופנס רחוב עם זמזום מוכר
ומילים עומדות חרש באוויר
מבקשות לצאת, מבקשות לשיר

את כל כך יפה בכזאת פשטות
מנסה שלא לעשות טעות
ואולי הפעם אם אפשר
לקבל אותך גם מחר

אם היה לי מטוס אז הייתי טס
מעל העננים
יש לי כמה וכמה מילים
להעביר עם אלוהים
להשקיט את הלב המלא צער
ולשבור המנעול של אותו שער
ולשכוח ולסלוח ולבטוח לפתוח הכל

כריכה:
אני רוצה להתחיל מהכריכה שהיא, לצערי, ייחודית בנוף הכריכות של הז’אנר בארץ. בעוד שלספרים בחו”ל יש כריכות שמושכות את העין, אותם ספרים כשמתורגמים לעברית הכריכות מעובות מחדש לכריכות  מאוד מתחסדות וצנועות וחבל כי המטרה מתפספסת .
פה ההוצאה עשתה צעד אמיץ ויפה ביותר והכריכה באמת ובתמים משקפת את תוכן הספר. רק על זה מגיע להם נקודת זכות.

עלילה בקצרה:
כריסי מרטין, רופאה שנמצאת רוב זמנה במעין “רופאים ללא גבולות” שמטפלים בחולים במדינות עולם שלישי חוזרת לפלורידה להוציא את אחיה, שמתאגרף בקרבות רחוב לא חוקיים, בערבות מהכלא לאחר שהוא מעורב בקטטה .
בנסיעה חזרה שוטר עוצר אותה לבדיקת מסמכים שגרתית והיא בטעות מחטיפה לו מכה במקום רגיש ביותר. סצנה מצחיקה במיוחד שבה כל אישה שיש ברשותה תיק גדול שקשה לשלוף מתוכו דברים דווקא כשצריך, תזדהה. איך זה מוביל למכה בטעות לשוטר?
ואז כריסי מבינה שהשוטר החתיך והשרירי הוא החבר הכי טוב של אחיה מילדות, ג’ק. אותו ג’ק שהיא הייתה מאוהבת בו בחשאי במהלך ילדותה וגיל ההתבגרות.

ג’ק מלבד היותו שוטר הוא גם לוחם MMA (אומניות לחימה משולבות). גבר חתיך במדים שיודע להילחם ובזמנו הפנוי גם לוחם בקרבות חוקיים. מפה שמו של הספר “מול הכלוב”, הכלוב בזירה בו ג’ק נילחם.
מרגע שהם נפגשים יש ביניהם כימיה מידית אבל עדיין צפוי להם קרב קשה, על סמך חילוקי דעות סביב דעתה של כריסי על אלימות.

על הדמויות:
כריסי הייתה נערה חנונית שסבלה מבדידות והצקות והסתובבה תמיד עם אחיה הגדול וחברו הטוב ג’ק שתמיד גונן עליה ושמר עליה. עכשיו היא רופאה עם עמוד שדרה שיודעת לעמוד על שלה. היא דמות חזקה וחכמה שלא מפחדת לומר את מה שעל ליבה.
הספר כולו עוסק בהווה כשכריסי כבר רופאה, ורק מידי פעם היא ניזכרת בעבר אבל מדובר בזכרונות קצרים ביותר.

ג’ק סקסי בטירוף. מה אפשר לומר על גבר שרירי שניראה חתיך עם מדים והוא גם לוחם MMA ויודע להשתמש בלשון שלו.

הסיפר מסופר מנקודת מבטה של כריסי ומידי פעם (באותו פרק) נקודת מבטו של ג’ק. יותר קשה לכתוב ככה ויותר קל לכתוב פרק מנקודות מבט של כל דמות בנפרד. השילוב הזה מעיד על וירטואוזיות בכתיבה והופך את הספר להרבה יותר מעניין.

לסיכום:
ספר לוהט כמו הכריכה שלו עם קישור סיבתי הגיוני בין האירועים ואני מעריכה שמכבדים את האינטליגנציה של הקוראים.
הסצנות (ולא רק הסקס והטיזינג ביניהם) לוהטות מאוד ומשולבות טוב מאוד עם הדיאלוגים, אין שום דבר צפוי בספר.

הועתק מפה:

http://www.bwh.co.il/%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%91-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%93%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%9F/

שוב הייתי כאחת הילדות הקטנות
בציפורניים שחורות מעמל
מבניין מנהרות בחול
כל מקום שנחו עיני
היו רצועות ארגמן
ועיניים רבות זרחו כמו
חרוזים של כסף

שוב הייתי כאחת הילדות הקטנות
שנוסעות בלילה אחד
סביב העולם כולו
ובאות עד ארץ סין
ועד מדגסקר
ואלה ששוברות צלחות וספלים

מרוב אהבה
מרוב אהבה
מרוב אהבה

אִם אֱלֹהִים יֶשְנוֹ

   הֲרֵי הוּא שָם מֵעַל לַצִפּוֹרִים

   וְאֶיךְ הוּא שָם

   אִם צִפּוֹרִים נוֹפְלוֹת

   אִם נִטְרָפוֹת

    בְּרִיּוֹת קְטַנוֹת מִדַּי

    מִכְּדֵי שֶיְדֻּבָּר בָּהֶן

     בַּצִּפּוֹרִים

 [אברהם חלפי, 'ועל צפורים', שירים: כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 292]