בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ספרית הפנטזיות שלי

לפני 6 שנים. 21 באפריל 2018 בשעה 10:53

המכון הפולני ואגודת הסופרים העבריים מקיימים מפגש ספרותי בהשתתפות המשורר תדיאוש דומברובסקי ובהנחיית מאיר עוזיאל. דומברובסקי שמגיע מפולין על מנת להשתתף במופע אמנותי בתאטרון תמונע, בו יופיע לצד הצייר הנריק צ'שניק והמוסיקאי אירק וויטצ'אק, הנו אחד המשוררים המובילים בפולין ובאירופה. דומברובסקי הנו משורר בן הדור החדש, מבקר שירה ומנהל אמנותי של פסטיבלי שירה באירופה אשר זכה בפרסים חשובים וכיום, מועמד לפרס NIKE היוקרתי.

דומברובסקי (38) אשר שיריו תורגמו ל-20 שפות ומתפרסמים ברחבי העולם, מגיע לישראל לראשונה ויעמוד במרכזו של ערב זה שיכלול מפגש בנושאי ספרות ואמנות ושיחה בהשתתפות חברי אגודת הסופרים העבריים בישראל, בעברית ובאנגלית.

בערב שיתקיים בהנחיית מאיר עוזיאל בבית הסופר, רחוב קפלן 6, תל אביב ביום ה' 26 באפריל בשעה 20:30, ישתתפו יואנה הופמן מנהלת המכון הפולני בת"א, צביקה ניר יו"ר אגודת הסופרים העבריים, עצמון יניב מ"מ יו"ר אגודת הסופרים העבריים, חוה פנחס כהן, ענת זגורסקי שפרינגמן מועדת קשרי החוץ של אגודת הסופרים העבריים. יגישו את תרגומם של שיריו של דומברובסקי לעברית – יואב יפת ותמר לבני.

הכניסה חופשית. מומלץ להירשם מראש במייל : aguda-sofrim@bezeqint.net

לפרטים נוספים : מאיר עוזיאל – 052-6201768

לפני 6 שנים. 18 באפריל 2018 בשעה 4:01

אני גרה מול המים
בין שדות ובין חול
מעלי השמיים
וממול ים כחול
לפעמים אתה חי פה
לפעמים אתה מת
לפעמים הדמיון פה
כבר נראה כמו אמת
יש לילות של ירח
במזרח הזה
יש ימים שצורח
הכאב בחזה

אני גרה מול המים
והאופק רחוק
וגבוהים השמיים
והים הוא עמוק
יש ליופי פה טעם
של עקבות מלחמה
פה גדלים עשבי זעם
בין פרחי נחמה
כאן יודעות השפתיים
לחייך לזמן
כאן בוכות העיניים
כבר שנים מעצמן

אני גרה מול המים
ונופים משכבר
מספרים לי בינתיים
איך הפכו לעפר
כאן תמצא בכל אבן
גם שרידי חלומות
כאן נושאים את הסבל
בתוך סל השמחות
כאן שותים את הצער
בגביעי אהבה
כאן שרים שירי סער
בין תפילות אשכבה

לפני 6 שנים. 15 באפריל 2018 בשעה 5:58


"המלים משתנות, המוזיקה אחרת, אבל העיקר עובר. מדוע? כי העיקר בהייקו אינו מילולי. הוא שתיקה, רמיזה למשהו שאינו כתוב"

(דרור בורשטיין, מתרגם "הפוגה בטרם חושך")

לפני 6 שנים. 13 באפריל 2018 בשעה 10:29

בבגוד באדם דרכו מארבע רוחות העולם 
רגליו יוליכוהו שולל אל מחוז אין בו חפץ 
מערה יער אטום, שחללו בלוי, שעיגולו חתום, שעפרו קלוי

שאין בו אבן על אבן, שאין בו ענף לקושש. 
שאין בו פחמי כירים. 
אין בו לחם, אין אש, אין מים. 
שבו יש מלוא חופנים רק אפר. 

לפני 6 שנים. 12 באפריל 2018 בשעה 16:56

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

 

שם השיר, שהעניק את השם למחזור השירים שבו הופיע, מרמז לקורא על רגע כתיבתו/ גילויו: לא דן פגיס המשורר המבוגר הוא שחיברו, אף לא הילד סֶוֶרִין פגיס (השם בו נולד, ואותו עיברת עם עלייתו ארצה). השיר נכתב והתגלה, כביכול, על קיר קרון רכבת חתום הנשלח אל יעד לא ידוע.

הדוברת היא חוה, אם כל חי, והדמויות שהיא מזכירה בשיר הקצר מעניקות להתרחשות ההיסטורית הקונקרטית מימד על-אנושי, והופכות את הטרגדיה האישית של האם ושל בנה לכתב אישום שמנסח צד אחד של האנושות כנגד צידה האחר. בצד כתב האישום נוכל להבחין אולי גם בניסיון להזהיר את הרוצח, לקרוא לו בשמו (קַיִן), להזכיר לו את שיוכו המשפחתי (בְּנִי הַגָּדוֹל) ולהבהיר לו שהמעשה המפלצתי שהוא עתיד לבצע לא מוציא אותו ממשפחת האדם (קַיִן בֶּן אָדָם), ולכן הוא עתיד לרדוף אותו – כמו אות קין, כמו הכתובת הכתובה בעפרון (תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי… כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה) – לכל אשר יילך.

לפני 6 שנים. 10 באפריל 2018 בשעה 16:02

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים
וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ
וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים
וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת
וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו
וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו
וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו
וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם
וְנָתַן לוֹ
מוֹתוֹ

 

https://www.youtube.com/watch?time_continue=2&v=rf6jPKLfK18

http://blog.nli.org.il/shem_zelda/?utm_source=facebook_content&utm_medium=cpc&utm_campaign=shemzelda_nlilikes

 

לפני 6 שנים. 4 באפריל 2018 בשעה 14:37

“הַבְּעָיָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל לִיגַת הַ־NBA/ הִיא הַבִּרְכַּיִם./ בְּמֶשֶׁךְ שִׁבְעָה חֳדָשִׁים מְכַדְרֵר כָּל שַׂחְקָן/ כִּמְעַט 80 מִשְׂחָקִים. מִשְׁקָלוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְ־130 ק“ג,/ וּכְשֶׁהוּא נוֹחֵת לֹא נָכוֹן עַל הַפַּרְקֶט הַבִּרְכַּיִם/ דּוֹמְעוֹת./ הַבֶּרֶךְ הִיא מָנוֹעַ. הִיא צִיר הָרָצוֹן לְהַגְבִּיהַּ עַמּוּד שִׁדְרָה./ תְּנוּעַת בֹּרֶג תְּפָאֵר אֶת/ הַקְּפִיצָה/ לְמִי שֶׁבָּא לִרְאוֹת/ בָּלֶט/ עַל לוּחַ הַתּוֹצָאוֹת./ וְיֵשׁ גַּם בִּרְכַּיִם הַמִּסְתַּנְּנוֹת מִתַּחַת שִׂמְלַת רַקְדָנִית פְלָמֶנְקוֹ,/ בִּרְכַּיִם צַיְתָנִיּוֹת עַד מְאֹד בְּטַנְגּוֹ,/ בִּרְכַּיִם שֶׁנּוֹלְדוּ לְלִטּוּף הַסַּלְסָה/ וְיֵשׁ אֶת הַבִּרְכַּיִם שֶׁלָּךְ./ אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַיּוֹם בּוֹ הִתְחַלְתְּ לִזְחֹל./ הֵנַחְנוּ אֶת בִּרְכַּיִךְ עַל שֻׁלְחַן בִּילְיַארְד,/ וְהַכַּדּוּרִים שֶׁהִתְגַּלְגְּלוּ סָבִיב הֵחֵלּוּ לְאַבֵּד צֶבַע./ לֹא וִתַּרְתְּ, וּכְשֶׁנִּסִּית לַעֲמֹד נָפַלְתְּ בְּאוֹתוֹ יֹפִי/ שֶׁל מְחִיאַת כַּף/ בְּיָד אַחַת.// מֵאָז, בְּקֶשֶׁר לַבִּרְכַּיִם, אֲנִי פָּחוֹת מֻדְאָג“ 

לפני 6 שנים. 1 באפריל 2018 בשעה 12:42

במטבח ריח לא נעים. אולי מדג מלוח שקילפה, או מבצל שפרסה לפני שעה, אולי השאירה בדלי סיגריות רטובים. אולי הריח בכלל נודף מגופה. מלי מרחרחת את אצבעותיה. לא ממנה. ידיה מדיפות ריח לימוני מהקרם שמרחה. האשפה אסופה בכמה שקיות, מוכנה להורדה. היא חשבה שכרגיל, מחר תוריד את הזבל, אך ממש לא נעים כך בבית. היא לוקחת שקית גדולה ומרכזת בה את השקיות הקטנות מפח האשפה שבמרפסת ומהמשולש שבכיור. שקית אחת מטפטפת. לא פלא שיש ריח רע. מלי בודקת בקפידה שהשקית הגדולה אטומה ויוצאת מהבית בלי לטרוק ולנעול אחריה את הדלת. תרד, תעלה בשתי שניות.

על המראה במעלית מודבקת הודעה בכתב־יד "נא לא להיכנס למעלית עם שקיות מטפטפות", ועל דף נוסף "נא לא לעשן במעלית". מי מעשן במעלית? בזווית העין היא מבחינה בבדל סיגריה. הבדל בדיוק מהזן שהיא מעשנת, רק שלא יחשבו שזה שלה, הרי כמעט ולא נותרו מעשנים בבניין. היא גוחנת ואוספת את הבדל, מכניסה לשקית ובוחנת שוב את תחתיתה. יבשה, בסדר.

חדר האשפה חשוך. שוב צריך להחליף נורה. מאחורי הפחים הגדולים היא שומעת רחש. משהו זז שם. כנראה חתול. היא נזכרת כיצד פעם חתול מבוהל זינק לעברה בדיוק כשפתחה את הדלת. היא לא ידעה אז מי היה מבוהל יותר, החתול או היא עצמה.

היא נכנסת בזהירות, מצמצמת את עצמה, משאירה מרווח למקרה שיקפוץ חתול, מנסה להסתגל לחושך ופתאום משהו מזנק לקראתה. זרועות דקות וארוכות מתלפפות סביב צווארה. גוף חם וקטן נדבק לחזה. מה זה הדבר הזה? לבה של מלי פועם בחוזקה, הידיים הארוכות והשעירות האלה כמעט חונקות אותה, ובינתיים עיניה הסתגלו לחשכה. אלוהים, זה קוף, קופיף. בלי שתספיק להבין את המתרחש ידיה מחבקות את הגוף הקטן והיא מרגישה שגם לבו פועם בחוזקה על חזהּ והראש הקטן נדחף לצווארה ונח לו שם.

היא מנסה לשחרר אחת מהזרועות של הקוף אך הוא מתנגד ואף מחזק את אחיזתו. היא מנסה לשחרר את ראשו והוא חושף שיניים. היא לא יכולה לפענח את מבטו. הוא עומד לנשוך אותה? הוא מרגיש מאוים? אבל הוא כל־כך חמוד וכל־כך מבוהל ולא מוכן לעזוב.

מלי עולה אתו במעלית, ושם באור מלא הם בוחנים אחד את השני. הוא מרחיק לרגע את ראשו מצווארה ומביט ישירות לתוך עיניה, מה אומר המבט הישיר הזה? היא נכנסת לביתה עם הקוף צמוד לגופה. אולי תתקשר לאחד מבניה, שיעזרו לה, אבל כבר מאוחר והיא שונאת להפריע.

מלי ממלאת מים בקערה. הקוף מסרב לשתות מהקערה וגם מסב ראשו מאצבעה שטבלה במים. היא שותה קפה ומעשנת סיגריה, הקוף לא מוכן לזוז. מתחפר בה. זנבו הארוך מתנועע מול פניה בקצב אחיד כמו מגב, ימינה שמאלה, ימינה שמאלה.

מלי מושיטה לו בננה עם הקליפה. הוא מתעלם. היא מקלפת את הבננה ומושיטה לו, הוא מציץ לרגע ומיד חוזר לצווארה. אולי הוא בכלל גור קופים, איך היא יכולה לדעת? אולי הוא עדיין לא אוכל מזון מוצק. היא מועכת את הבננה ומורחת מעט מהעיסה על שפתיו אך הוא אינו מתרצה. נועל בחוזקה את פיו כמו ילד עיקש. יחד הם ניגשים לכיריים והיא שופתת מים מהולים בחלב, מוסיפה קוואקר ובוחשת. הקוף מסתכל בעניין כאשר היא נושפת על הכף החמה ונדמה לה שהוא מחקה את כיווץ השפתיים. אבל אינו מנסה לטעום.

הטלפון מצלצל. הקופיף נבהל מהצלצול החזק. לבו פועם במהירות ורעד עובד בגופו.

"כן?"

"שלום בן שלי, מה שלומך? אצלי הכל בסדר, אתה יודע, כרגיל. עבר יום טוב. בשבוע הבא ביום ג'? כן, אבוא. אני כבר רושמת ביומן". מלי מנתקת את השיחה. היא החמיצה את הרגע לספר, לשתף, להתייעץ. היא לבד. ממשיכה ללטף ולחבק את הקופיף ולהרגיעו. תחושה מוכרת וצובטת של געגועים לופתת אותה. היא קמה ממקומה והקופיף שוב נצמד בחוזקה. מלי יוצאת אתו מהמטבח אל החדר הסגור. שנים לא נכנסה לשם. עכשיו היא פותחת את הדלת, לא מסתכלת לכיוון המיטה הקטנה, הולכת ישר אל השידה ובביטחון פותחת את המגרה התחתונה ומוציאה משם מוצץ. היא חוזרת אתו אל המטבח, שוב מחממת את החלב ומעבירה לבקבוק מים קטן שרוקנה, מלבישה את הפטמה על פיית הבקבוק. עם קיסם שיניים היא מנקבת את פטמת המוצץ ושמה בפיה לבדיקה. צריך לחורר עוד טיפה להגדיל את הנקב. היא מתיזה מעט חלב פושר על שפתיו, הפעם הוא משתף פעולה ומלקק, מרים את ראשו וכשהיא מצליחה להכניס את הפטמה לפיו הוא יונק בשקיקה בעיניים עצומות למחצה.

"די חמוד, בוא נעשה קצת הפסקה". היא לא יודעת כמה זמן לא אכל ולא שתה. ראשו נח על כתפה ברוגע והיא שוב עושה אתו את הדרך אל החדר הסגור. עכשיו היא פותחת מגרה אחרת ומוציאה משם חיתולים. כמו שחששה, הוא מרטיב מעט את שמלתה בשתן. בלי לחשוב מלי מקפלת את החיתול למשולש ובעודו בידיה חוזרת לתנועות המוכרות של ההחתלה. "בוא חמוד, צריך ללכת לישון".

הקופיף הישנוני מתעורר כשהיא מנסה להשכיב אותו על שמיכות לצד מיטתה. מלי מעבירה אותו אל המיטה. לאט, לאט הם נשכבים ביחד והוא נרדם במתיקות כשידה מקיפה את גופו החמים. בתחושה מעורבת של אושר ודאגה מלי נרדמת.

לפנות בוקר היא מרגישה באצבע גרומה שנוגעת בעדינות בלחייה, כמעט מלטפת, עוברת על קו המצח, מרימה קווצה משערותיה. מלי מתעוררת ונזכרת, מביטה בקוף שלה. הוא אחר, הוא קופצני, עיניו סקרניות. הוא אפילו מתרחק ממנה, יורד בקפיצה מהמיטה ומתחיל לטייל בסביבת החדר, זנבו מורם.

היא הולכת למטבח להכין כוס קפה והקוף אחריה. מה עליה לעשות עכשיו? היא תוהה. להתקשר לגן החיות? לצער בעלי חיים? קודם כל תחכה, ובשמונה תתקשר ותודיע שהיא חולה ולא תגיע לעבודה. אף אחד לא יתרגש מזה. נדמה לה שהקוף מסתכל על הבננה, היא מושיטה יד כדי לקלף, אולי למעוך, אבל הוא חוטף אותה מידיה ומקלף בעצמו במיומנות. היא צריכה להחליף לו חיתול. ואיך תצא לקנות חלב? אולי תעשה משלוח בטלפון. תזמין בננות. מה עוד קופים אוכלים?

היא שומעת את העיתון נזרק ליד דלת הכניסה, אחר־כך תפתח בזהירות.

מלי חוזרת אל החדר הסגור, לוקחת כדור מהארון. הקוף מנסה לתפוס משהו צבעוני שמושך את עינו אבל מלי ממהרת לסגור את הארון ולצאת במהירות מהחדר ולסגור את הדלת. היא מגלגלת את הכדור הצבעוני על הרצפה. תחילה הקוף זהיר. עוקב, נוגע, בורח, מנסה לגלגל. הנה הוא צובר תעוזה והם משחקים, מגלגלים וזורקים. מלי חייבת לאכול משהו לפני שתיטול את התרופות הקבועות. היא קוצצת סלט ירקות והקוף קופץ אחריה מנסה לחטוף עגבנייה.

"לא, בן־בן, אסור!"

דמעות מציפות את עיניה. היא קראה לו בן־בן. איך יכלה ככה לשכוח את עצמה. צריך לתת לו שם. "בובי" היא מנסה. השם מתגלגל טוב על לשונה, תקרא לו בובי עד שיתרגל. היא מוציאה במהירות עוד כמה חיתולים מהחדר הסגור. עוד מעט תצטרך להפעיל את מכונת הכביסה. טוב שיש לה מייבש. מה היו אומרים השכנים אם פתאום היתה תולה חיתולים. היא צריכה להוסיף לרשימת הקניות חיתולים חד־פעמיים. בינתיים היא מוציאה מהחדר הסגור קופסה גדולה עם אבני לגו צבעוניות שמשמחות את בובי. הם יושבים יחד על השטיח ומשחקים. היא מנסה ללמד אותו לחבר קוביות אבל הוא מעדיף לפזר ולאסוף ולהניח בקופסה ולהוציא מהקופסה.

היא לא הבחינה איך הזמן חלף כל כך מהר והנה כבר ערב. מלי מתקלחת והקופיף מגלה את נפלאות האמבטיה. הרצפה מוצפת מים. היא גורפת ומייבשת והקוף נתלה על המגב. הוא מפיק קולות קופיפיים שנשמעים כמו קולות צחוק. הוא משעשע אותה. מזמן שלא צחקה כך. נראה אם יאפשר לה מחר לשטוף את הבית.

"כן", ענתה לטלפון. הפעם הצלצול לא החריד את הקופיף.

"לא אבוא כנראה כמה ימים. אני יודעת? כנראה איזה וירוס, בקושי זזה, מחר אלך לרופא".

מראה הבית מצחיק אותה. כל חפץ שהיא מחזירה למקום נשלף ונזרק על ידי הקוף. שוב הוא נתלה על המגב. צלצול בדלת מצמיד את הקוף חזרה לגופה אבל היא ממהרת להכניס אותו אל חדר השינה ולסגור אחריה את הדלת. השכנה בפתח.

"דאגתי לך, לא נראה לי שהלכת היום לעבודה והעיתון נשאר בחוץ".

"תודה, נכון, יש לי איזה וירוס, מחר אלך לרופא. תודה על העיתון". היא לוקחת את העיתון ומניחה אותו גבוה על הארון. רק חסר לה שהקוף יתחיל לפזר את הדפים ולקרוע אותם.

הקוף בסדר. רק פיזר כמה כריות בחדר והוא כל־כך שמח לקראתה. "בוא בובי, בוא לשחק". הוא מגיב לשמו החדש והם חוזרים לשחק על השטיח. היא מוסיפה עוד מצרכים לרשימה שתזמין דרך הטלפון. תזמין מחר, על הבוקר, אולי תיזכר בעוד משהו. בלילה לפני שהם נרדמים מלי מספרת לו סיפורים. "כמה שאתה קוף נחמד", היא אומרת לו והוא מקשיב עד שעיניו נעצמות. בבוקר היא מתעוררת לליטוף העדין וכל כך נעים לה. אחרי הקפה והסיגריה היא מתקשרת לסופר ומבצעת הזמנה. כשפעמון הכניסה מצלצל הקוף רץ לחדר השינה.

"שלום", אומר השליח, "שכחת להכניס את העיתון".

לפני שהיא משחררת את הקוף מחדר השינה ומפזרת את הקניות היא לוקחת את העיתון וכותרת ענקית באותיות מודגשות תופסת מיד את עיניה.

זהירות — סכנה — קופים.

קבוצת אוהבי חיות מיליטנטית המטיפה נגד התעללות בבעלי חיים פרצה לפני יממה למעבדת ניסויים בבעלי חיים שבתחום מכון ויצמן ושיחררה מכלוביהם שניים־עשר קופים.

עד למועד הדפסת העיתון לא ניתן היה להשיג תגובה מדובר המכון. מגורמים יודעי דבר, שלא הסכימו להזדהות, נודע שהניסויים כוללים שימוש בתרופות מצילות חיים, לא לפני שהקופים מודבקים במחלות מסוכנות. הם ידעו לספר שלגופי הקופים מוזרקים נגיפי מחלות ולאחר זמן, כשמתגלים סימני מחלה, מוחדרים לגופם שבבים עם תרופות ניסיוניות. ממקור מהימן נוסף נמסר שיש חשד מבוסס שמשתמשים במכון, בחסות הממשלה, בקופים לצורך הפצת מגפות.

ובאותיות גדולות יותר נכתב: על כל מי שבא במגע עם קוף, או אפילו הבחין בקוף מרחוק, להתקשר בדחיפות למוקד חרום 2780*.

מלי מתחילה להסתובב בבית עם הקוף בידיה, פותחת רדיו וטלוויזיה והמבזקים פורצים בשצף: "הוכרז מצב חירום לאומי. ניידות מצוידות היטב במעבדות, בצוותי חירום מקצועיים ומילואימניקים שגויסו בצו שמונה מגיעות לבתים על פי קריאה לתחקור ולאיסוף הקופים ומבצעות בדיקות מיידיות בבני האדם שבאו במגע עם הקופים. עד לשעה זו נאספו עשרה קופים, שהוכנסו להסגר והם עוברים בדיקות מקיפות".

מבזק נוסף מתריע: "הוכנו חדרי בידוד לאנשים שיימצאו נגועים".

על מרקע הטלוויזיה מוקרנים צילומי וידיאו מחתרתיים ממעבדת הקופים ובהם נראים קופים בכלובים, חלקם שוכבים וחלקם מחזיקים במוטות כלוביהם או מתרוצצים מקצה הכלוב הקטן לקצהו.

מלי מחזיקה את הקוף המלופף סביבה. היא מרגישה כיצד גופו רועד ולבו הקטן מגביר את קצב פעימותיו. אולי משהו מוכר לו. היא מחבקת ומלטפת את הקוף כדי להרגיעו ומבחינה בבעתה בבליטה קטנה ופצע על זרועו.

הדיווחים ממשיכים לזרום: נעצר מנהל מעבדת הניסויים במכון והוא נמצא בחקירות.

טל גלבוע, העומדת בראש האגודה נגד התעללות בבעלי חיים, נעצרה גם היא, ונכון לרגע זה שומרת על זכות השתיקה.

עדיין לא אותרו שני קופים. כל מי שיודע דבר על הימצאם חייב על־פי חוק לדווח מיד למוקד.

בידיים רועדות, כשהקוף צמוד לגופה ודמעות בעיניה, מחייגת מלי למוקד החירום.

נימוקי השופטים:

זה סיפור על אשה וקוף. על אדם ובעל חיים. על אם ותינוק. על אשה וגבר. על חוויה אנושית וחוויה זרה שנצמדות זו לזו והופכות לשותפות גורל. זה סיפור על המפגש עם הזר, האחר, שיש בו דבר מענג ודבר מאיים. זה סיפור שמתחיל בהפרעה, משהו לא עובד בסדר הקיים, יש ריח לא טוב באוויר, והגיבורה מלי יורדת אל חדר האשפה, אל מרתפי הבניין הטמאים, הפסולים מלשון פסולת, ושם, בתוך תת המודע הקולקטיבי האפלולי, היא מוצאת את החיים החדשים שלה. זוהי גיבורה עם סדק, ומה שנכנס לתוך הסדק הזה הוא דווקא "גוף חם וקטן נדבק לחזה".

ברקע "הקוף" מהדהדים מיתוסים שונים על קשרי אדם־חיה — מהמינוטאור דרך גרגור סמסא ועד היפה והחיה. ולרגע אחד נולדת האפשרות, התקווה, שהמגע ביניהם יציל אותם. מלי בבדידותה, בזיקנותה, יש לה בנים בוגרים, וגם כשהיא מדברת עם אחד מהם אין לה עם מי לחלוק את רגעי חייה. אל מול הבן הבוגר והרחוק נצמד אליה תינוק קטן בדמות קוף וגעגוע חמים עולה בה, להיותה אם, להיותה אשה אוהבת ונאהבת. אבל נדמה שהמציאות החיצונית, ההיסטרית בסגנון הישראלי המוכר, מכריעה לבסוף כל אפשרות לאהבה, לשמחה, לחיים מסוג אחר

לפני 6 שנים. 1 באפריל 2018 בשעה 6:51

בשלב מסוים, הראייה שלי התחילה להתערפל. הרגשתי לא טוב. אחרי שעתיים של שיחה על פוליאמוריה, כל מה שרציתי היה ללכת מדירת השיכון הקטנה שבפאתי יפו, לא יודע בדיוק לאן, רק לא להישאר שם ולשמוע אותו מסביר לי במנוחה כיצד מתמודדים עם קנאה רומנטית עזה באמצעות התבוננות, נשימה, או השד יודע מה. ירדתי במדרגות והלכתי לכיוון הים, תחת השמים שהאדימו בינתיים. צעדתי על החול הלח של חוף עג'מי וניסיתי לברר עם עצמי למה הנושא הזה מסעיר אותי כל כך.

דניאל היימן, בן 32, הוא במובן מסוים פוליאמוריסט מלידה. "כשהייתי בן 19, שאלתי את החברה הראשונה שלי — 'זהו, עכשיו אנחנו ביחד, ואין עוד אף אחד אחר?', זה הרגיש לי קצת משונה". לפני שלוש שנים יצא מהארון הפוליאמורי וכשעבר מתיאוריה למעשה הבין את גודל המורכבות של הבחירה הזו. "היו הרבה סיפורים יפים", הוא אומר בדיסקרטיות, "אבל קרה גם שפגעתי ונפגעתי". הוא הגיע למסקנה שהדבר דורש התעמקות נוספת. אחרי שסיים תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, הוא מתמחה כמטפל בנוער ובמקביל כותב דוקטורט בפילוסופיה על הקשר בין פוליאמוריה וקנאה.

המעבר דרך קיר האש של הקנאה נחשב לאתגר הגדול של הפוליאמוריה. "הרגשתי חרא", סיפר רם לדנה ספקטור בכתבת מגזין גדולה שפורסמה בסתיו האחרון ב"7 ימים", על השיחה שבה אשתו בישרה לו ש"לא בא לה עליו יותר" והיא רוצה לפתוח את הקשר, "באה וירתה עלי טיל גרעיני". בהמשך היא גם עשתה קעקוע בשביל החבר החדש שלה. "אני עברתי אצל אשתי טירונות כזאת של כאב שהיום אני כבר מחוסן. היום אני אדם אחר, סטיב אוסטין כזה ששברו אותו לחתיכות הכי קטנות ובנו אותו חזק יותר, עמיד".

מדוע בעצם קנאה רומנטית עזה כל כך, הרסנית כל כך? לדברי היימן, התשובה לא כזו פשוטה. קנאה הרי קיימת גם בתחומים אחרים של החיים. ובכל זאת, אם למשל שותף לעסק שהקמתם יחד בעשר אצבעות יודיע שהוא רוצה להוסיף שותף שלישי זה עלול לכאוב, אבל הודעה דומה מבת זוג נחשבת למחוללת כאב מסדר גודל אחר לגמרי. היימן סבור שזה קשור למשקל האדיר שהתרבות שלנו שמה על בלעדיות רומנטית, וגם לכך שבן זוג נתפש במידה מסוימת כהמשך של האני, ואם קורה משהו שמבחינתי מאיים על הקשר, גם הזהות שלי עצמי בסכנה.

"חלק מהזוגות שבוחרים להתנסות בפוליאמוריה נוטים לחוקק חוקים שנועדו לצמצם את הקנאה, למשל 'לא עם חברים משותפים' או 'לא במיטה שלנו'", מספר היימן. "קראתי על מישהי שכעסה מאוד דווקא כי בעלה הביא את החברה לארוחה משפחתית, כי היא הרגישה שזה פוגע בסטטוס שלה. מנגד, זוגות אחרים, קצת כמו חוזרים בשאלה, רוצים לטרוף את העולם וליהנות דווקא ממקסימום חופש, בלי חוקים בכלל".

זה מה שקרה לבחור אחד מדרום אמריקה שהיימן הכיר כשגלש על הספה שלו. מתברר שהבחור ובת זוגו לקחו את הפוליאמוריה לכיוון אקספרימנטלי ועד מהר נוצר קשר בין הבחורה לבין חברו הטוב ביותר, שהיה גם שותפו לדירה. "זה היה משהו מאוד נטול גבולות, יותר מדי לכולם, ובסוף הכל התפרק".

מחקרו של היימן כולל מרכיב כמותני עם מאות נבדקים וגם ראיונות עומק איכותניים. לדבריו, ומובן שזה אינו מדגם מייצג, מתוך חמישה מרואיינים היה רק מקרה אחד שבו קשר נהפך לפוליאמורי ושרד. זה היה מעניין לשמוע כי בכתבות מהסוג של ספקטור (שמדווחת על "פולילנד" — גל הפוליאמוריה ששוטף את הפרברים המנומנמים של ישראל), פוליאמוריה מוצגת בדרך כלל כפרויקט קשה אבל מצליח, עם שפע ציטוטים אורגזמטיים כמו זה: "הלב חוזר לפעום, יש לי פתאום המון רגשות חזקים, רגשות צעירים וטריים שאנשים מבוגרים כבר לא מרגישים הרבה". אין הרבה כתבות על הזוגות שניסו פוליאמוריה וזה התפוצץ להם בפנים. לצערי, גם זה קורה.

סימן שאלה
את היימן הכרתי במקרה לפני עשר שנים, כשהוא ואני התנדבנו לבשל בשביל המתרגלים בסדנה של מדיטציית ויפאסנה. מאז ניתק הקשר, אבל מתברר שכפוליאמורי בדם הוא מצא דרך לשלב בין כמה מאהבותיו הגדולות — פסיכולוגיה, פוליאמוריה ומדיטציה. "במדיטציה לומדים שכאב וחוסר נוחות הם תחושות טבעיות ואפשר להתבונן בהן ולא מיד להילחם בהן. אם אני יושב במדיטציה ומגרד לי בברך, אני לא חייב מיד לגרד. באופן דומה, המונוגמיה מלמדת אותנו שאם אנחנו מרגישים קנאה צריך מיד לרוץ למקלט, והפוליאמוריה מציבה סימן שאלה. היא מציעה לדבר על הנושא הזה, למצוא דרכים להפחתת הקנאה שנוצרת, וזה משתנה מאדם לאדם. למשל, היתה מישהי שריאיינתי, שהדרך שלה להתמודד עם הקנאה היתה לשמוע כל פרט על המפגשים המיניים של החבר שלה. הוא, מצדו, העדיף לשמוע את זה רק תיאור כללי. פוליאמוריה מעניקה הזדמנות להתפתחות אישית".

אף מורה למדיטציה לא יאמר לך להמשיך לשבת ולהתבונן אם תחטוף כדור ציד בבטן. ובת זוג שחוזרת מלילה של תעלולים מיניים זה קצת יותר כדור בבטן מגירוד בברך, לא?

"רוב האנשים יאמרו לך את זה. אבל מחקרים מראים, כידוע, שאנשים גרועים מאוד בתחזיות של התגובות הרגשיות שלהם למצבים עתידיים. הרבה פעמים יש מצבים שבהם אחד מבני הזוג יוזם את פתיחת הקשר והשני מסתייג ובסוף מסכים, ואז דווקא האחרון פורח בפוליאמוריה, ולשני קשה יותר. פוליאמוריה היא קצת כמו טריפ פסיכדלי — יש כאלה שמפחדים, ויש כאלה שרוצים להתנסות, וקשה לדעת מה יקרה לפני שמנסים. אפשר רק לנסות לצמצם את הבעיות, ולכן צריך לגשת לזה בזהירות. צריך להביא בחשבון, שאם יש לך בעיות חוזרות בקשרים רומנטיים, הפוליאמוריה כנראה לא תפתור אותן".

התבוננתי בהיימן. שולחן קטן, קנקן תה ותהום גדולה הפרידה בינינו. האם החשש והדחייה שלי מעיסוק בנושא הזה, ולו ברמה האינטלקטואלית, הוא גנטי, כפי שהמשיכה שלו היא גנטית גם כן? האם פוליאמוריה היא נטייה מולדת כמו הומוסקסואליות או חיבה לטחינה מלאה? המחקרים בתחום מעטים, ולכן הניסיונות שלו להתיר את הסבך מעניינים במיוחד. אם תשאלו אותו, מסקנת הביניים שלו, שאני חותם עליה בשמחה, היא שהשיח המקובל "מה יותר טוב" או "מה דפוק יותר", פוליאמוריה או מונוגמיה, מצער. בעיניו, הבחירה בפוליאמוריה דומה יותר מכל לבחירה לגור בעיר או בכפר. "אין טעם להתווכח בעניין הזה. גם יכול להיות שאת זה שעף היום על חייו בכפר תמצא מחר בדירת חדר בשינקין/אלנבי. החיים הם דינמיים".

 

https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-1.5961445

 

לפני 6 שנים. 21 במרץ 2018 בשעה 6:14

"כבר עברתי כחמישים מטרים כשהגיע לאזני שאון חבטה של גוף במים, שעל אף המרחק היה דומה עלי קולני ביותר בדממה הלילית. עצרתי על עומדי, אך לא הפכתי פני. כמעט מיד שמעתי צעקה, שחזרה כמה פעמים והייתה יורדת אף היא בזרם הנהר, עד שנָדַמָּה לפתע. הדממה שנשתררה בלילה שקפא פתאום נתמשכה בעיני לאין-קץ. [...] לא דיווחתי לאיש."

-אלבר קאמי, 'הנפילה', בתוך "הנפילה, גלות ומלכות", תרגום: צבי ארד, ספריית פועלים, 1959.