ספרית הפנטזיות שלי

מספרדית: יונה קרנץ

(*) אֶלְוִירָה דּוֹדֶה (Elvira Daudet), שנפטרה לפני מספר ימים בגיל 80, הייתה משוררת, סופרת ועתונאית בעלת שם בספרד. את ספר שיריה הראשון פרסמה ב-1959 ומאז התפרסמו עוד 14 ספרים, הכוללים שתי אסופות מקיפות. ערכה כתבי עת שעסקו בענייני תרבות, אמנות, זכויות אדם ופוליטיקה.

יש נשים יפהפיות כמו פסלי קרח,
חיות בין עלי כותרת ונוצות
בשמורה המתוקה של הוורדים.
הכל יפה בחייהן וענוג;
הן אינן יודעות כאב מה הוא, מעולם לא אהבו.
הגברים מעריצים אותן, מגנים עליהן,
גונבים עבור חסדיהן,
את חייהם הם מקריבים למענן: אלו הן האלילות.
יש נשות עכביש, אלמנות שחורות מרושעות
הטוות בדמעותיהן את האריג הדק,
רקום באבני חן כדי ללכוד ואחר כך לטרוף
בעל בעל-הון: אלו הן המכשפות.
ויש גם גבירות מתוחכמות, חזותן מוזהבת
וליבן גבישי.
כמוהן כנהרות המקשטים עצמם
בזהבים שאולים מן הסתיו
אך בקרקעיתם רק אבנים שומרים.
וישנן המוניות, שתלטניות וחמוצות
שרק נהנות להוציא את הגברים
לטייל כבולים בשרשראות.
ישנן רכות וטהורות, ילדות בלתי גמורות
עם עיניים תמימות של חלון ראווה
שמשום שלמותן ונדירותן
מחזיקים אותן בעליהן הקנאים 
כמו שכיות חמדה בוויטרינות. עם הזמן
הן מאבדות את נעוריהן ונדירותן;
הופכות לחפצים נשכחים.
ישנן נשים "עליזות"
שאת חייהן הימרו על אהבה.
חשוכות תקווה,
הן פותחות את דוכן האומללות
שלהן לגברים החולפים בחשאי;
עם המוות המקנן במבטן
ומזוודתן מלאה בעצב.
וישנן נשים פשוטות, עיניהן מים
ובשרן קמח,
אוהבות, עמלות, יולדות, משירות עליהן,
נאחזות בחלום
-האיטי והאכזרי שברעלים-
ומכות מעירות אותן אל תוך סיוט.
מפלצת, ריר שחור ועיניים עכורות,
נכנסה למיטתן ולחייהן.
לאחר שלקחו את הלגימה הראשונה
-חציה אימה וחציה דם-
הן מכורות לשיקוי אהבתן העיקשת
הן משתקעות בתקווה חסרת תוחלת
שהוא ישתנה.
כמו פנלופה כואבות, טרודות
בפרימת הסריג המסתורי
שהרס את הבחור המאוהב.
הגברים בזים להן, מכים אותן;
כמו חיות כנועות, הן גונחות חרישית
והולכות כצאן לטבח.
מידי יום הורגים אותן, הן רק נשים.