אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ספרית הפנטזיות שלי

לפני 6 שנים. 28 בדצמבר 2017 בשעה 8:59

הכלה הצעירה, שהסתגרה בשתיקה מוחלטת בחדר השינה בבית הוריה יותר מחמש שעות, הודיעה לבסוף מה שהודיעה, וחזרה שלוש פעמים על הצהרתה המדהימה, מבעד לדלת המוגפת, שארבעה זוגות אוזניים היו כרויות אליה בחרדה ובמסירות אין קץ. "לא מתחתנת, לא מתחתנת, לא מתחתנת", שבה וקראה הכלה בקול שטוח, כמעט משועמם, שבקע מבעד לדלת רחוק ונמוג כל כך, כמו אדי ריח אחרונים של תרסיס ניקוי.  

הם נדחקו שלושתם במסדרון העצוב (הסבתא הושבה על שרפרף קלוע מול הדלת לאחר שתששו רגליה מההמתנה הממושכת) ונמנעו מלהביט זה בזה דקה ארוכה, כאילו עלול היה קשר המבטים ביניהם להפוך ברגע את ההצהרה שנשמעה זה עתה מפי הכלה, לעובדה מוצקה בעולם ולהוות אישור, לא רק לתוכנה של ההצהרה, אלא חמור מזה - למשמעותה, ורק המשיכו לתלות עיניים בדלת הסגורה, המחופה עץ כהה בסגנון עתיק, מצפים כביכול להפשרה, להתרככות ולהמסה נִסית - אם לא של הכלה, אז לפחות של הדלת – מקווים לעוד משהו, להמשך של משפט, רעיון או מלה, שיבצבצו מן הדלת ויגיחו אליהם, כמו ראש רטוב של עובר שבעקבותיו מחליק החוצה הגוף.

"קר לי", בקע פתאום קולה של  נדיה, אם הכלה. היא ניסתה להקיף בזרועותיה את כתפיה הבשרניות והעטופות בשרוולי התחרה הצמודים והדוקרניים של שמלת הערב  האפרפרה שמדדה אותה קודם, לבקשת הספרית, ונשארה לבושה בה, בעוד רגליה נתונות בהיסח דעת בנעלי הבית המשובצות החורפיות, עם הרוכסן מלפנים. בלורית השיער שלה הצבועה בלונד הזדקרה בתימהון מוחלט מעל מצחה, ותימהון ציעף את מבטה כשנפל בלי כוונה על הסבתא, אמה הקשישה, תוהה על הימצאותה שם כמו על רהיט חדש ולא מוכר, שלא הוזמן בכלל והוצב פתאום בביתה על ידי הסבלים.          

"מה אמרה מרגי?" התעניינה עכשיו בקול מתרונן הסבתא, שהיתה כבדת שמיעה ובאופן כללי "לא איתנו" (נדיה אמרה), מחזיקה על פניה כל אותן שעות המתנה את החיוך המרהיב והגדוש בשיניים צחורות שהתקין הרופא בפיה שבוע קודם, לכבוד החתונה: "מה אמרה?" חזרה ושאלה הסבתא, תולה את מבטה העגול בידית הדלת המוכספת, שניצבה בקו ישר מול עיניה.

היא ישבה על השרפרף כשירכיה ישרות וצמודות זו לזו בצייתנות, כמו ילדה בשעת הריכוז בגן, ממששת את זוג פלחי התפוח המקולפים (שניים כבר אכלה) על גבי מגבת המטבח שכיסתה את ברכיה. נדיה רכנה אליה ולפתה את מרפקה: "לכי, לכי, תנוחי שמה בסלון בינתיים. נגיד לך כשיהיו חדשות." הסבתא גרסה את אחד מפלחי התפוח שנותרו, קילוח דק וצהבהב של עסיס תפוחים זולג מקצה פיה עד סנטרה: "עדשות? למה עדשות? היא לא צריכה עדשות מרגי, עם הראייה שלה. הלוואי על כולנו הראייה שלה, איזה כלה, איזה!" סיכמה, מוחה את קצות אצבעותיה במגבת המטבח.

הטלפון צילצל בכיס הז'אקט של מתי, החתן, הושתק מיד וכעבור כמה שניות צילצל שוב וכובה. "זה לא היא?" שאלה נדיה. "זה לא היא", השיב, "הטלפון שלה אצלי, שכחת?" נדיה עצמה את עפעפיה המאופרים בכבדות: "לא שכחתי. לא ידעתי שהוא אצלך, הטלפון. איך יכולתי לשכוח מה שלא ידעתי?" שתקה רגע. "מה נעשה?" שאלה, ושוב חזרה, בהנמכת קול, כביכול נזהרת שלא להפריע את שנתו של מישהו: "מה נעשה?"

מתי התבונן בה בריכוז, אפוף במשהו ויחד עם זאת ערני לגמרי, כביכול תוהה על שאלתה, אבל לא באמת. היא חשה את הדקירה של מבטו בעורה ממש, באמצע הרווח שבין גבותיה העשויות, את ההזרקה הזאת של ייאוש, ציפייה דרוכה, ועוד דבר מה, שלא ידעה לקרוא לו בשמו, שהביאה דקירת מבטו. פתאום  נבהלה ונפנתה בחדות ימינה, לעבר אילן, בן הדוד, שרכן על אוזנה ולחש לה משהו. "מה, מה אמרת?" התבלבלה.

"תיקנתי אותך, אמרתי: "אלוהים, מה נעשה", זה מה שאמרתי שהיית צריכה להגיד: אלוהים, מה נעשה?" עטה אילן על פניו את גיחוכו המכוער ביותר, המוגזם בכוונה, וחזר להתעסק בחמדנות מלאת שקיקה בששת צמידיה המוזהבים של נדיה: גילגל אותם על מפרק ידה, ספר אותם שוב ושוב, העלה את הצמידים כמעט עד למרפקה וחזר ושילשל אותם, אחד אחד, עד למפרק היד. "מה קשור אלוהים?" משכה ממנו נדיה בקוצר רוח את זרועה: "מה הבאת את אלוהים עכשיו?"

"נכון. אלוהים לא שוכח אף אחד, אללה מא בּיִנסאש חַד, זה מה שאומרים", הודיעה בסיפוק מהורהר הסבתא, מתנודדת מעט, מצד לצד, על השרפרף, ומחלצת את ישבנה. נדיה כיסתה את עיניה בכפות ידיה: "אין לי כוח אליה. אין. תסביר לה מה קורה", מילמלה לעבר אילן בלי להביט לעברו, נשענת בגבה על קיר המסדרון .

אילן מחה בשולי מכנסיו את כפות ידיו היבשות, התקרב לשרפרף של הסבתא, התיישב על ברכיו מולה, עיניו בגובה עיניה, חפן בידיו את  לחייה הקציפתיות והחזיק את ראשה כך שיעמוד ממש מולו, כדי שתוכל להתבונן בתנועת שפתיו: "סבתונה!" קרא בשקט, בקול רך מאד ומשדל: "לינה!" פניה של הסבתא הוארו ונחיריה הרחבים רטטו קצת משמחה, כאילו היה שמה, שנהגה בפי אילן, מין גילוי מפתיע אפילו לה עצמה. "את שומעת אותי, מתוקה?" שאל, מביט בה במבט מרצין. היא הנהנה במרץ. "זאת מרגי. מרגי, היא לא מתחתנת בסוף", אמר. "למה?" שאלה הסבתא, כשארשת של בלבול ואימה נמתחת על פניה: "למה היא לא מתחתנת?" "היא לא רוצה", השיב אילן לאטו, מדגיש כל הברה: "היא אמרה שהיא לא רוצה להתחתן". "אף פעם?" פלטה הסבתא: "אף פעם היא לא רוצה להתחתן?" אילן שלח את ידו לעבר ראשה, ליטף את שערותיה והביא קווצת שיער ארוכה אל מאחורי אוזנה: "לא יודע אם אף פעם, מותק. לא יודעים. עכשיו, היא לא רוצה להתחתן".

 

לפני 6 שנים. 27 בדצמבר 2017 בשעה 16:20

לא נעים לראות גן סגור  😔 😢
לפני כ-20 שנה, כחיילת, הייתי מגיעה לתחנה מרכזית ונכנסת לרחוב סמוך לה, ל- תגא ספרים משומשים ונדירים לרכוש ספרי אמנות נדירים... מן מחלה שכזו.
 הריח המשכר, החוויה, לטבוע בין ספרים עתיקים ומשומשים מהדורות ראשונות.. כל הנושאים, כל השפות... גן עדן... חוויה חוץ גופית!
 אחחח.. והריח.... אין תחליף.

תגא ספרים משומשים ונדירים סוגרת שעריה  :(

התמונה הראשונה היא זו שראיתי על הבוקר בדרכי לעבודה... כמו קבר אחים. כמו התקף לב.

עצרתי בחריקת בלמים, הצלחתי 'להציל' כמה שרק יכלתי, 5 ש"ח לספר. החנות תהא פתוחה רק עוד חודש, יואל, הבעלים מזה 40 שנה ימכור את מפעל חייו בהנחות משמעותיות.

בואו.
חיו את הספרים בפעם האחרונה.
מקום של היסטוריה.
יואל, כל כך נחמד ועצוב יקבל אתכם, יעזור, יכווין... מכונס בהשלמה.
הגר"א 4 תל אביב, פתוח עד  15:00

לפני 6 שנים. 27 בדצמבר 2017 בשעה 15:52

"אז היה לו חתול או לא היה לו חתול?" זאת השאלה שהטרידה השבוע רבים מקוראי הסיפור הקצר של קריסטן רפוניאן "איש החתול", שנהפך ללהיט ויראלי כיאה לכל אייטם עם המלה "חתול" בכותרת. שאלה פשוטה לכאורה, אך מאחוריה מסתתרת תשובה מורכבת, שהופכת את "איש החתול" לסיפור מעניין לאו דווקא מההיבט שבו לשו אותו.

גיבורי הסיפור, מרגו ורוברט, מכירים בסינמטק שבו עובדת מרגו ב–Concession stand, כלומר, במזנון של בית הקולנוע. למלה Concession באנגלית משמעות כפולה: זיכיון וגם הסכמה. מאז רוברט מדביק לה את הכינוי "Concession stand girl". הדייט שלהם נגמר בסקס. בהסכמה. למרות שהיא לא ממש רוצה לשכב איתו. בסמסים שקדמו לדייט (והיו מוצלחים בהרבה ממנו) מגלה מרגו שלרוברט יש חתול, ומכאן הכינוי "איש החתול". אך כשמרגו מגיעה אליו לדירה היא לא רואה שום חתול. הכינויים המצמצמים והספק שקריים שהם מצמידים זה לזה משקפים את האופן שבו דה־הומניזציה מתרחשת תדיר בעולם הדייטינג בעידן הדיגיטילי; עולם שבו מועמדים רומנטיים נפסלים במחי הודעה לא שנונה ואחרים יוצרים אצלנו – על סמך פרטים דלים - את האשליה שמדובר באהבת חיינו.

לפני כשבועיים פירסם מבקר הספרות של "7 לילות" אריק גלסנר מאמר ובו דוגמאות לספרות פוסט־הומניסטית שמעמידה במרכזה חיות, לעתים כגיבורים של ממש ולעתים כביטוי לכמיהה של בני אדם להתרחק מעולמם לטובת זה של בעלי החיים או אפילו הצמחים. הגל הספרותי העכשווי הזה, לפי גלסנר, נובע מ"תחושות אי־הנוחות של האנושות ואף מבוז עצמי של האדם, תחושות שנובעות מהתחזית שהמצב האנושי הולך להשתנות באופן רדיקלי ומההשלכות של השינויים האלה על תפישת האדם". כשאי אפשר לסמוך על בני אדם, מעדיפים חיות. תשאלו את טוני סופרנו. השינויים הללו, כותב גלסנר, עלולים להוביל לתחזית האנושית הקודרת של מישל וולבק: חיי נצח של התבוננות בלבד, חיים נטולי יצרים ותחושת אינדיבידואליות.

"איש החתול" ממחיש יפה את השלכות עידן הפוסט־הומניזם, שקשור קשר הדוק במושג השחוק "פוסט אמת", על מערכות יחסים רומנטיות בנות זמננו ועל מערכות יחסים בכלל. מרגו ורוברט מפלרטטים בסמסים בעודם מתחזים לחתוליהם. ההתחזות לחיה מאפשרת להם תקשורת משוחררת יותר. אגב, לחתולה שלה קוראים "פיתה". עוד מתחזה. בדייט מספרת מרגו לרוברט שלפעמים היא מרגישה שהיא לא חכמה מספיק בשביל לגבש דעה על דברים. היא מרגישה שהמשפט הזה מרכך אותו ומדמה אותו לסוס או לדוב, שאוכל מכף ידה. אך היא לא מביאה בחשבון שאותה חיה מאולפת לרגע יכולה להתהפך ולחסל אותה. הכינויים שלהם מתעתעים. היתה הסכמה או לא היתה הסכמה? היה חתול או לא היה חתול? שניהם מזכירים את חתול הצ'יישר של אליס, מופיעים ונעלמים.

לא רק "החתול" ו"ההסכמה" מתעתעים בסיפור. רופניאן שוזרת בסיפור שלל דוגמאות לאופן שבו ייצוג של דברים או שמם לא בהכרח מעידים על קיומם או תפקידם במציאות. מרגו ורוברט נפגשים בשעה אחת עשרה בלילה בסניף של רשת המרכולים 7/11, ששמה נגזר משעות הפעילות שלה, ולמרות השעה עדיין פתוח. רוברט רוכש עבורה מצית בצורת ברווז. כלומר, זה נראה כמו ברווז, לא ממש הולך כמו ברווז וגם לא נשמע כמוהו. בקולנוע רוברט קונה "Red Vines" – ממתק אניס שכל קשר בינו לבין גפנים או ענבים מקרי בהחלט. בגרסה המקומית הם היו יכולים לקבוע במזנון השגרירות האמריקאית בירושלים ולהתפנק על מנת חצילים בטעם כבד. ההתכתבות בסמסים מאפשרת למרגו ורוברט לתקשר בכאילו. הם מקפידים להבליט את חדות לשונם על חשבון אמירה משמעותית. ניתן היה לקוות שהמפגש המיני יחולל רגע אינטימי שיתגבר על הקשיים בתקשורת, אך גם כאן נרשמת אכזבה. רוברט מצהיר שוב ושוב שעומד לו שעה שהזקפה שלו הולכת ודועכת, ואילו מרגו מצדה מפנטזת על שיחה עם בן זוג עתידי שבה הם יצחקו על כל הפארסה הזאת. כל אחד והסרט שלו.

בראיון עמה אמרה רופניאן שביקשה לבטא בסיפור את ההונאה העצמית שכרוכה בעולם הדייטינג, מרחב שמורכב ברובו מדיאלוגים פנימיים ובו כל אינטראקציה קלילה מפוענחת כאילו היתה מבחן רורשך. מרגו נאחזת בכך שרוברט שנון ומצחיק בהתכתבויותיהם כאילו יש בתכונות אלה להבטיח שלא מדובר באדם מחורבן. היא מפרשת את העקיצות שלו על מקום העבודה ה"המתנשא" שלה כסממן לאופיו הפגיע. וגם היא מצדה לא טורחת להיות כנה איתו. כשהוא מביע את הפחד שהתעורר בו חששו שאולי בחרה לחזור לאהוב נעוריה, היא לא טורחת לספר לו שבחופשת הסמסטר שוחחה עם אותו האקס על כך שהוא לא נמשך לנשים וכנראה המלה "גבר" אף לא מייצגת אותו יותר, ובמקום זה מותירה אותו בחרדתו.

נדמה שמעבר לפרשנות המתבקשת שמתמקדת ביחסי גברים נשים בעידן metoo#, רופניאן מציירת תמונה עגומה של יחסים בעולם שמתאפיין יותר מכל בדיסאוריינטציה. עולם שבו אנחנו מפוצצים במידע מבלבל ומתעתע שמקשה עלינו להבחין בין עיקר לטפל, בין אמת לשקר, בין אסור למותר ומה זה בכלל אומר היום לקרוא לעצמך גבר. או אשה. רבים השוו את הסיפור של רופניאן לפרק המדובר מהעונה השישית של הסדרה "בנות", שבו הגיבורה האנה מראיינת סופר מפורסם בביתו ומתעמתת איתו בנוגע לשמועות על הטרדות מיניות מצדו. במהלך מבריק של יוצרת הסדרה לינה דנהאם הראה הפרק את התחום האפור של הטרדות מיניות מבחוץ ובפנים; השניים מנהלים מעין שיחת מטא על הטרדות מיניות, כשהצופים לא יודעים אם אמת מסתתרת מאחורי ההאשמות עד לרגע המכריע של שליפת הזין. בסיפור של רפוניאן אין לכאורה תחום אפור, הכל נעשה בהסכמה ואפילו ביוזמת הגיבורה. התחום האפור נמצא שם דווקא בתווך שבין אדם לאדם ובין אדם לעצמו, והוא מתואר ככזה שקשה לגשר עליו. תחום אפור אחר שמחבר בין הפרק הטלוויזיוני לסיפור הקצר הוא זה שבין פנטזיה למציאות, או ליתר דיוק בין פיקשן לנון־פיקשן. האנה שואלת את הסופר על רומן שכתב אם הוא סיפורת; היא מנסחת את השאלה כך: "זאת פיקציה? שינית את השמות?" ובכך מטשטשת במודע את הקו שבין סיפורת לתיעוד. בדיעבד רבים ראו בפרק עיסוק במקרה אמיתי בהחלט של הטרדה מינית בעלת קווי מתאר דומים, זאת של הקומיקאי לואי סי־קיי. אבל היי, היא שינתה את השמות. גם בנוגע ל"איש החתול" עלתה השאלה האם מדובר ביצירה ספרותית או במסמך תיעודי כחלק מגל הווידויים של metoo#. הוא אמיתי במידה מסוימת כי הכותבת הצהירה שהוא מבוסס על חוויות אישיות ואמיתי מסיבה מסתורית פחות והיא שכל כך הרבה אנשים הזדהו איתו. אז מה זה משנה אם היה שם חתול.

לפני 6 שנים. 23 בדצמבר 2017 בשעה 5:50

וּבְעוֹדְךָ אוֹרֵג נַפְשִׁי
טְלַאי אֶל טְלַאי
חוֹבְרִים יַחְדָּו
כָּל רִגְשׁוֹתַי
הוֹפְכִים הֵם לְמַרְבָד
מָלֵא עָרְגָה לְנַפְשְׁךָ

לפני 6 שנים. 17 בדצמבר 2017 בשעה 18:23

 

שישי-שבת, 22-23 בדצמבר, בשעות 11:00-17:00. 
בית בנימיני, העמל 17, קירית המלאכה, תל אביב יפו
אוצרת: רווית הררי
יח"צ בהתנדבות מלאה: הפלטפורמה לאמנות - יחסי ציבור וייצוג אמנים

כבכל שנה, תערוכת המכירה השנתית למען ספריית גן לוינסקי תימשך כיומיים בלבד. גם השנה יימכרו בתערוכה בתערוכה מעל ל- 200 עבודות של למעלה מ-150 אמנים, יידועי שם לצד אמנים צעירים ועולים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה!

בין האמנים המציגים: דגנית ברסט, זויה צ'רקסי, גלעד רטמן, עילית אזולאי, סיגלית לנדאו, מיכל הימן, איציק לבנה, עדו בר אל, רון אמיר, יאיר ברק, גלעד אופיר, דנה יואלי, טליה קנין, שחר יהלום, Know Hope, ניבי אלרואי, מאיה אטון, מתן בן טולילה, מארק יאשאייב, שחר גולן סריג, יאיר גרבוז, טליה רז, יונתן גולדמן, יונתן אולמן, Klone, שירה גלזרמן, אורלי סבר, זוהר גוטסן, חיימי פניכל, מיכל בראוא, חניתה אילן ועוד רבים וטובים.

** התשלום בהמחאות או במזומן בלבד, לא יתאפשר תשלום בכרטיס אשראי **

.............................................................................................................
 בשכונת נווה שאנן בתל אביב אין מתנ"ס, ספרייה, מרכז קהילתי או מרכז תרבות שפועל לרווחת תושבי השכונה. עקב כך, הפכה ספריית גן לוינסקי מרגע הקמתה לאבן שואבת לילדים ולמבוגרים תושבי השכונה וכך, מבלי שהייתה זו הכוונה המקורית הפך המקום למרכז קהילתי המשרת מספר רב של אנשים במגוון תחומים. הפרויקט שואב את השראתו מתוך התפיסה שחינוך, תרבות ואמנות הן זכויותיו הבסיסיות של כל אדם, ושהשקעה בתחומים אלה - משמעותה פתיחת דלת לקהילות מוחלשות לצאת מתוך המעגל שבו הן נמצאות ולהפוך לשותפים שווים בחברה.

ההכנסות הכספיות מששת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות. בשנים האחרונות עברה הספרייה שינויים והתפתחות והרחיבה את פעילותה. כיום הספרייה כוללת מרכז תרבות וחוגים לילדים, מרכז למידה, קבוצות העצמה לבני נוער, 4 קבוצות כדורגל מקצועיות לנוער וילדים, קבוצות דיאדה להורים וילדים, משחקייה לילדים בגיל הרך, מרכז תרבות למבוגרים הכולל הרכבים מוזיקליים של חברי הקהילות, שיעורי מוסיקה ואמנות, קואופרטיב תפירה לנשים ואוניברסיטה קהילתית שמציעה מגוון קורסי ערב ומנוהלת על ידי חברי הקהילה. הספרייה מהווה גשר חי בין אוכלוסיית הזרים לבין התושבים הוותיקים, ומציעה אי של שפיות וידידות בלב שכונה הסובלת מדורות של הזנחה.

לפני 6 שנים. 16 בדצמבר 2017 בשעה 21:18

״אז מה זה טעם? זה אולי הדבר היחיד שאי-אפשר להיוולד איתו. אפשר להיוולד עם הכול. עם כפית זהב בפה, עם איי-קיו, עם אבא. עם הכול ועם כל דבר ועם לא כלום. רק הטעם, רק הטעם, הוא הדומה לחיים עצמם, והוא הדבר היחיד שיש לך, כמו החיים שניתנו לך, שהוא כולו שלך.
אתה נולד לבדך ומת לבדך ובין הלידה ובין המוות, הדבר היחיד שיש לך משלך הוא הטעם. והצירוף של כל הטעמים שטעמת, הוא טעם החיים".

לפני 6 שנים. 16 בדצמבר 2017 בשעה 5:57

הָרֶגַע הַנּוֹרָא וְהַנִּפְלָא

בּוֹ אַתָּה מַבִּיט בָּהּ

וְיוֹדֵעַ בָּאֹפֶן הַפָּשׁוּט וְהַבָּהִיר בְּיוֹתֵר

שֶׁזֶּה לְעוֹלָם כְּבָר לֹא יִהְיֶה

טוֹב כָּל כָּךְ

כְּמוֹ הָרֶגַע הַזֶּה.

זֶה יוֹתֵר מִמַּגַּע קְרוּם הָעוֹר 

אוֹ הַחִכּוּךְ הַפְּעַלְתָּנִי

וַדַּאי יוֹתֵר מִשִּׂמְחַת הָעוֹרְקִים

וְהַטִּשְׁטוּשׁ הַנָּעִים וְהַמְּמַכֵּר.

הַיְּדִיעָה הַבְּרוּרָה הַמֻּחְלֶטֶת שֶׁהוּא נִפְלָא.

וְהוּא נוֹרָא מִשּׁוּם שֶׁ־לֹא יָשׁוּב עוֹד.

 

 

מתוך: עוֹר הַתּוֹךְ / הוצאת הקיבוץ המאוחד

לפני 6 שנים. 13 בדצמבר 2017 בשעה 11:45

 
נִכְנַסְתִּי עִם אַבָּא לַחֲנּות בַּכִּכָּר,

שָאַלְתִּי, מַה נִּבְחַר, בֻּבָּה אוֹ קַטָר?

הֶחְלַטְנּו: גַּמָּד עִם פַעֲמוֹן!

הִתְחָרַטְנּו וְלָקַחְנּו עֲפִיפוֹן,

הִסְתַּכַּלְנּו שּוב, בָּדַקְנּו יָפֶה-יָפֶה,

וְיָצָאנּו דּוֹהֲרִים עַל סּוס-מַטְאֲטֵא.

לפני 6 שנים. 9 בדצמבר 2017 בשעה 19:30

אֲנִי יוֹתֵר אוֹהֶבֶת לִשְׁמֹעַ
אֶת הַדְּבָרִים
שֶׁאַתָּה לֹא אוֹמֵר
אֶת הַלְּחִישׁוֹת
שֶׁל הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ
אֶת הַמַּבָּט שֶׁלְּךָ
נוֹגֵעַ בִּי
מַעֲבִיר אוֹתִי עַל דַּעְתִּי
כְּשֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ אוֹתִי
כְּאִלּוּ לֹא יָדַעְתָּ בֶּעָבָר
כְּמוֹ הַכֹּל חָדָשׁ
נִפְתָּח וּמִתְגַּלֶּה
כְּשֶׁאַתָּה חוֹשֵׂף וּפוֹרֵם
וְאוֹכֵל בִּי
לְתוֹךְ רָעָב שֶׁל נִגְמָר

לפני 6 שנים. 9 בדצמבר 2017 בשעה 16:52

"מַכְשִׁירֵי הַטֶּלֶפוֹן הַיְשָׁנִים שְׁמוּרִים בַּזִּכְרוֹנוֹת. 

הַקּוֹל שֶׁעָלָה מִן הָאֲפַרְכֶּסֶת הִפְחִיד אוֹתָנוּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ אֵיפֹה הַפָּנִים.

עַכְשָׁיו אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת בַּטֶּלֶפוֹן גַּם פָּנִים שֶׁרְחוֹקִים מְאוֹד.

אֲבָל הַצַּעַר גָּדוֹל שִׁבְעָתַיִם דַּוְקָא מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם."