אִם לְאַחַר מוֹתִי יִרְצֶה מִישֶׁהוּ לִכְתֹּב
בִּיּוֹגְרַפְיָה שֶׁלִּי –
אֵין פָּשׁוּט מִזֶּה.
יֵשׁ לוֹ רַק שְׁנֵי תַּאֲרִיכִים: שֶׁל הֻלַּדְתִּי וְשֶׁל פְּטִירָתִי.
בֵּין זֶה לְבֵין זֶה – שֶׁלִּי הֵם כָּל הַיָּמִים.
קַל לְהַגְדִּיר אוֹתִי:
חָיִיתִי כְּמוֹ נִדּוֹן לַמָּוֶת.
אֶת הַדְּבָרִים אָהַבְתִּי לְלֹא רַגְשָׁנוּת.
מֵעוֹלָם לֹא חָפַצְתִּי בַּדָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בִּיכוַלְתִּי לְהַשִּׂיג
כִּי מֵעוֹלָם לֹא הִסְתַּנְוַרְתִּי.
אֲפִלּוּ שְׁמִיעָה הָיְתָה בִּשְׁבִילִי בַּת לְוָיָה שֶׁל רְאִיָּה.
הֵבַנְתִּי שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הֵם מַמָּשִׁיִּים וְכֻלָּם שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה;
אֶת זֹאת הֵבַנְתִּי בָּעֵינַיִם, לְעוֹלָם לֹא בַּחֲשִׁיבָה.
לְהָבִין זֹאת עִם הַחֲשִׁיבָה הָיָה כְּמוֹ לִמְצֹא אוֹתָם זֵהִים.
כְּמוֹ כָל יֶלֶד, יוֹם אֶחָד נָפְלָה עָלַי תַּרְדֵּמָה.
עָצַמְתִּי אֶת עֵינִי וְיָשַׁנְתִּי.
מִלְּבַד זֶה, הָיִיתִי הַמְּשׁוֹרֵר הַיָּחִיד שֶׁל הַטֶּבַע
מפורטוגלית: יונה קרנץ