יש בה משהו, בתשוקה המינית, שאוחז בנו ואינו מרפה. כפי שיודעים כמעט כולנו, קשה מאוד להילחם בתשוקה. לפני יותר ממאה שנה שם פרויד חד-העין לב לכך, שהניסיון להשתלטות מוחלטת על התאווה המינית הופך להיות העיסוק הכמעט-יחיד של נזירים ונזירות נוצריים. זהו מאבק-איתנים ביצר, שלעיתים קרובות מסתיים בכישלון טראגי או קומי, הכול בהתאם לנסיבות ולנקודת-המבט. פרויד חשב שהדחף המיני הוא המנוע המניע את האנושות, ובנה סביבו את תורת התשוקה והדחפים שלו.
מהי תשוקה, ומה הקשר שלה לאהבה? רבים סבורים, בדומה לפרויד, שתשוקה מינית היא דחף (drive), ובכך היא דומה לעוד כמה דחפים בסיסיים הטבועים בנו, בהם הדחף לאכול ולשתות. מבחינה נוירוביולוגית, קיימות היום עדויות רבות לכך שחלק מן הדחפים הללו מקורם ב"מוח הזוחלי" העתיק, על-פי החלוקה של מקליין. תורת הדחפים (drive theory) היתה אחד הדגמים שהציע פרויד להבנת המוטיבציה האנושית.
בעולם הפסיכואנליזה היו רבים שקיבלו והרחיבו אותה, והיו שהתנגדו לה בטענה שאינה דגם הסברי מספק להתנהגות האנושית משום היא מכניסטית מדי. מכל מקום, יש בתורת הדחפים כמה מרכיבים המתאימים במיוחד לידע הנוירוביולוגי העכשווי. עיקרה של תיאוריה זו הוא ההשערה שרבים ממעשינו וממחשבותינו נקבעים על-ידי דחפים, וכמעט כל מה שמתרחש בנפשנו מושפע מהם בצורה זו או אחרת. פרויד הגדיר דחף כמשהו הנמצא על הגבול בין הגופני לנפשי, כייצוג נפשי של כוחות ביולוגיים הפועלים "מבפנים" ומחפשים להם "בחוץ" משהו שיאפשר להם פורקן. ואמנם, הדחף המיני גורם לנו להיות "חרמנים" – כלומר, לרצות ש"יקרה משהו, ולא כל-כך חשוב עם מי". כפי שנראה, הדחף החזק והלא-ספציפי הזה, המתבטא בין השאר באוננות, בפורנוגרפיה ואף בזנות, קשור קשר הדוק לפעילותו של הורמון אחד במוח.
פרויד הבין שהדחף המיני הוא מרכיב יוצא דופן ברפרטואר הדחפים שלנו: בעוד ששאר הדחפים שאנו מכירים (אכילה, שתייה וכו') נראים כמכוונים לשמירה על האינטרסים הקיומיים של כל אחד מאיתנו, הרי הדחף המיני אינו שומר עלינו, אפילו לא קצת. למעשה, פעילותו מנוגדת לפעמים לאינטרסים האישיים שלנו, ולעיתים קרובות באה על חשבונם. זה אינו מפתיע, משום שהדחף המיני אינו פועל בשירותנו אלא בשירותו של אדון אחר לגמרי, הסמוי מן העין. אדון זה הוא הדנ"א (DNA), שממנו בנויים הגֶנים שלנו. זהו החומר הגנטי החבוי בתאי הזרע והביצית שלנו ומדלג בעזרתם ובעזרתנו מדור לדור.
הדחף המיני, בחיות כמו באדם, נראה כמיועד לשמירה (דרך הצאצאים שלנו) על קיום הגנים שאנו נושאים איתנו, ולא לשמירה על קיומנו האישי והפרטי. כפי שהניח פרויד, כדי שבעלי-חיים ובני-אדם יהיו מוכנים לוותר על אינטרסים חיוניים שלהם על-מנת לעסוק בפעילות שאינה תורמת לרווחתם האישית והם עלולים אף להינזק ממנה, היה צורך אבולוציוני לקשור אותה למשהו מענג ומתגמל במיוחד. היה דרוש משהו שנתמכר אליו ונשתוקק אליו בכל הכוח וכמעט בכל מחיר. אותו "משהו" שטבוע בנו עמוק, ושהתרבות האנושית מנסה זה אלפי שנים לרסן אותו, לדכא אותו, לאלף אותו ולרתום אותו לצרכים אחרים, הוא התשוקה המינית (lust).
האם תשוקה מינית היא כימיה? שאלה זו מעלה בכל חריפותה את הבעיה הפסיכופיסית, העוסקת באופי הקשר שבין גוף לנפש. מבלי להיכנס לסוגיה סבוכה זו נאמר שקיימות עדויות רבות לכך שתשוקה מינית קשורה לחומרים מסוימים, ואינה קיימת בלעדיהם. לאורך כל ההיסטוריה חיפשו בני-אדם חומרים ושיקויים שיגבירו את התשוקה והאון המיני שלהם.
מוויאגרה ועד לסנפירי כרישים, תעשייה משגשגת נתמכת בכל רחבי העולם ובכל התרבויות על-ידי הרצון האנושי כל-כך לחוות ולהעניק תשוקה מינית במלוא עוצמתה. אלא שבטבע קיים רק סוג אחד של חומרים המעוררים תשוקה מינית – טסטוסטרון (testosterone), שהוא הורמון המין הזכרי העיקרי, וכמה הורמונים אחרים הדומים לו במבנה שלהם. טסטוסטרון קיים גם בנשים, אם כי ברמות נמוכות הרבה יותר מאשר אצל גברים, וגם אצלן הוא קשור בקשר אמיץ לעוצמת התשוקה המינית.
היום ידוע שגברים ונשים שרמת הטסטוסטרון בדמם גבוהה יותר מקיימים, באופן ממוצע, יותר פעילות מינית מאשר שאר הגברים והנשים. יתר על כן, עוצמת התשוקה המינית ותכיפות הפנטזיות המיניות אצל גברים וגם אצל נשים משתנות לאורך החיים בהתאם לרמות הטסטוסטרון. אצל גברים התשוקה והפנטזיות מגיעות לשיאן בראשית שנות העשרים לחייהם, יחד עם רמות הטסטוסטרון, ויורדות בצורה איטית ובהדרגה לאחר-מכן. אצל נשים התהליך מורכב יותר. עם הגיל עולות אצל נשים רבות רמות הורמוני המין הזכריים, ועימן גם התשוקה. זו כנראה הסיבה ששני שלישים מן הנשים בגיל העמידה אינן חוֹווֹת ירידה ברמת התשוקה עם הפסקת הווסת (menopause), ולעיתים קרובות אף מדווחות על עלייה בחשק המיני שלהן.
הכימיה של התשוקה המינית פשוטה באופן יחסי, וכמוה גם הביטוי של התשוקה הזאת, שהוא רצון עז להזדווגות ללא מושא ספציפי. פישר מצטטת עדויות ביולוגיות לכך שמערכת הדופמין במוח יכולה להפעיל את מערכת הטסטוסטרון. במלים אחרות: אהבה יכולה להוליד ולהגביר תשוקה. הבעיה היא שלצימוד בין דופמין לטסטוסטרון יש השלכות נוספות, ולא כולן "חיוביות".
אחת הדרכים הבדוקות להגדלת רמת הדופמין במוח היא לחשוף את עצמנו למשהו חדש. כל גירוי חדש ומתגמל יגרום לעלייה ברמת הדופמין באתרי-מפתח במוח, הרבה יותר מגירוי מוכר שגם הוא מתגמל. אם תחליפו את המלה "גירוי" במילה "פרטנר מיני", תגלו אמת קיומית לא נעימה. אינספור רומנים, סרטים ומחזות סובבים סביב אמת פשוטה ובעייתית זאת, הגורמת לבני-אדם להתעניין בפרטנרים מיניים חדשים ומעצימה את המשיכה המינית שלהם, תוך כדי שעמום גובר מן הפרטנר הקבוע.
הצורך בחידוש כתנאי לתשוקה מינית הורס לא מעט מערכות נישואים, וייתכן שהיה גורם לנזק גדול אף יותר למוסד המשפחה אלמלא מרכיב שלישי של האהבה, הנוטה להתפתח במשך הזמן ובהדרגה, והוא ההתקשרות (attachment).
* בנימה אישית - מעורר מחשבות*
