ספרית הפנטזיות שלי

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ
מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן.
מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי
מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.
מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו
וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.
שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג
שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ
שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר.
מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת
וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה
מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים
לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.
מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש
אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ,
מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ
כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו,
מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים
לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.
תִּחְיֶה הַיּוֹם,
סַכֵּן הַיּוֹם
עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.
אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר/

++++


לאיטו מת מי שהופך לעבד ההרגל,
בחוזרו מדי יום על אותה דרך.
אינו משנה ממסלולו, לא מסתכן בלבישת צבע חדש, ולא מדבר עם זרים.
לאט מת מי שהמרקע הוא מדריכו.
מי שנמנע מתשוקה, מעדיף את השחור על הלבן, ואת ההקפדה על קוצו של יוד על פני סערת הרגשות, מאלה שנותנות ברק לעיניים, הופכות פיהוק לחיוך ומעניקות לב לשגיאות ולרגשות.
אטי מותו של מי שלא הופך את השולחן כשאינו מאושר בעבודה, לא מסתכן בבחירת הלא בטוח על פני הבטוח, כדי ללכת בעקבות חלום, ולהימלט, ולו פעם בחיים, מן העצות הנבונות.
מת לאיטו זה שאינו נוסע, זה שאינו קורא, אינו מאזין למוסיקה, מי שאינו רואה את החן שבו עצמו.
לאיטו מת מי שהורס את ערכו העצמי, זה שלא נותן שיעזרו לו.
לאט מת מי שמעביר את ימיו בתלונות על מזלו הרע, על החום הקשה או הגשם הבלתי פוסק.
מת לאיטו מי שנוטש משימה טרם החל בה, שאינו שואל על דבר שאינו מכיר או אינו משיב כשנשאל על דבר שהוא כן מכיר.
הבה נמנע ממוות בתשלומים רכים, בזוכרנו שלחיות דורש מאמץ גדול מלנשום בלבד.
רק סבלנות בוערת מאפשרת להשיג אושר מופלא.
מרתה מדיירוס, 1961, ברזיל
תרגום: ראובן ברק