לא נדיבות של מנצחים איפיינה את הקמתה של ממשלת הימין־על־מלא של בנימין נתניהו בינואר 2023 אלא צהלות נקמה שעוגנו בהסכמים קואליציוניים בלתי נתפסים לביצור כוחו של הימין בישראל, השלטת תפיסת עולמו על כלל הציבור, השתלטות על תקציבים סקטוריאליים ושינוי סדרי עולם מבראשית.
אחרי הלם ראשוני, ואפילו תקופת אבל קצרה — הכרזתו של יריב לוין על חקיקת בזק של חוקי הפיכה שלטונית העירה סופית את הענק הליברלי במדינת ישראל והוציאה אותו למחאה עממית של להיות או לחדול, שלא נראתה כמוה מאז קום המדינה, ורק הלכה והתחזקה משבוע לשבוע.
שלא כמו הפולנים וההונגרים לפניהם, הישראלים שנולדו למדינה דמוקרטית וחונכו על המילים "להיות עם חופשי בארצנו" — לא ויתרו ולא נכנעו לניסיונות הכוחניים של נתניהו, לוין, שמחה רוטמן ושאר חברי הקואליציה להשתלט על מערכת המשפט. אלה הדברים שהפכו את המחאה שלהם למוצלחת כל כך:
בלי מנהיגים ובלי פוליטיקאים
למחאה העממית העצומה אין ראש אחד וגם לא שניים, אלא אינספור ארגונים שמרכיבים אותה לכדי פסיפס אנושי מבוזר — אנשי מילואים, הייטקיסטים, אנשי בריאות הנפש, רופאות ורופאים, כלכלנים,נשים ועוד ועוד — אורגניזם רב זרועות שמתנהל כמעט מעצמו ובלי מנהיג אחד בעל סמכויות החלטה שמוביל אותו. למעשה, כל שכן שפותח קבוצת וואטסאפ — הוא מנהיג, ובכל שבוע מתבלט מנהיג אחר לרגע והופך לפנים של המחאה: פעם זה הייטקיסט שזועק מדם לבו בוועדת החוקה, פעם אחרת — ראש השב"כ לשעבר שמתראיין בצורה מרעידה ב"עובדה", יו"ר מועצת התלמידים שנואם באופן מעורר השראה בקפלן, או יוזמת מחאת "השפחות". איש מהם לא הופך לפנים הבלעדיות של המחאה.
העובדה שלמחאה אין כתובת אחת הקשתה על הממשלה להתמקד ולפגוע במחאה כולה דרך מנהיגיה. הניסיונות המגוחכים לייחס את ההנהגה לאנשים כמו אהוד ברק או יאיר לפיד — לא צלחו. גם הפרשה שחיסלה את עו"ד אבי חימי, שסומן לרגע כמנהיג במחאה, לא השפיעה כהוא זה על מהלכה.
גם חברי ומנהיגי האופוזיציה היו מספיק נבונים כדי להתרכז בפעילות הפרלמנטרית ולהניח למחאה להתפשט מלמטה. למעט נאומים בהפגנות הקטנות יותר, ראיונות בתקשורת ופעילות פרלמנטרית, הרחוב נשאר עם מינימום נוכחות של פוליטיקאים — והוא אמר את דברו.
ניצחון קבוצות הוואטסאפ
. קשה לדמיין איך הייתה נראית המחאה לולא קבוצות הוואטסאפ, שלא היו קיימות במחאת 2011 בתוך זמן קצר הפכו קבוצות הוואטסאפ המשפחתיות, הכיתתיות, השכונתיות והמקצועיות לזירה רוחשת מידע והחלפת רעיונות ולפעמים גם להתגוששויות . בנוסף, הוקמו אינספור קבוצות ייעודיות () להעברת מידע וקריאה לפעולה. ההפגנות הספונטניות מול בתי וביקורי השרים התארגנו בקריאה מיידית בקבוצות הוואטסאפ, וגם אירוע "המצור על המספרה של שרה", שבוודאי נכנס לספרי ההיסטוריה של המחאה, התחיל מתמונה שאישה אחת שלחה לחברים שלה בוואטסאפ. מבחינה זאת, המדיום הוא המסר והוואטסאפ הוא המאפשר.
מחאה בלי אגו
אחד היתרונות האדירים של המחאה הזאת הוא היעדר האגו. באירוע כל כך גדול ועתיר שחקנים — שבימים כתיקונם אוחזים במנות גדושות של אגו ואינטרסים, ולעתים גם מתחרים זה בזה — המחאה הייתה הדגמה חיה לכוחם של שיתופי פעולה, היעדר מאבק על קרדיט, ופרגון הדדי בין אינספור ממשית ומידיית, ציבור גדול יודע קבוצות. שוב מתברר שכאשר יש מטרה גדולה ותחושת סכנה להתעלות על עצמו — וכולם רק מרוויחים מכך.
גיוס כללי של מומחים
בלי ניהול מרכזי או יד אחת מכוונת, מומחים מתחומים שונים התארגנו לכתיבת עצומות, חוות דעת וניירות עמדה שהותירו את הממשלה ללא מענה. ישראל עתירת אקדמאים ומומחים, שחלקם בעלי שם עולמי, ולאור גודל הסכנה הם לא היססו להשתמש בשם שלהם כדי להתריע ולהזהיר. המקרה הבולט ביותר של חשיבות המומחים הוא הדיסוננס בין אזהרות גדולי הכלכלנים בעולם ובישראל אודות השלכות הרפורמה על הכלכלה — לבין המיעוט המזערי של הכלכלנים שכנגד, ובעיקר הצהרות הממשלה שלפיהן הכל יהיה בסדר, שהתגלו כאמירות ריקות מתוכן ונטולות סימוכין.
מנהיגות נשית חזקה
בין ד"ר שקמה ברסלר, ארגון "בונות אלטרנטיבה" וחברות כנסת בולטות מהאופוזיציה כמו אפרת רייטן, מירב כהן, נעמה לזימי, מירב בן ארי, מיכל שיר, יוליה מלינובסקי ועוד — הכוח של נשות המחאה בלט אל מול היחס המשפיל של הממשלה לנשים. הממשלה — שמנוהלת בעיקר על ידי גברים שמרנים, שלא מינתה אפילו אישה אחת למנכ"לית משרד ממשלתי, ששתי מפלגות בולטות בה לא מאפשרות לנשים להיבחר, שהצביעה נגד חוק האיזוק האלקטרוני, שחברים בכירים בה מתנגדים לשירות קרבי של נשים או חושבים שמקומן במטבח — מצאה מולה כוח נשי נחוש וחדור מטרה.
ניכוס מחדש של סמלי הלאום
הדגל, ההמנון, המגילה והמושג "ציונות" על שלל הטיותיו חזרו הביתה מבחינת המוחים — ובגדול. זו כנראה ההחלטה הספונטנית הבודדת החשובה ביותר של המחאה — זו שהזרימה דם חדש, גאווה והתרגשות בקרב חבריה. רבים מהמוחים גדלו על ברכי הציונות אך הפכו מנוכרים יותר ויותר לסמליה וביטוייה החיצוניים עם השנים בעקבות הקיטוב והשימוש הפוליטי של הימין בסמלים. המחאה העירה אותם מהתרדמת העמוקה והחזירה את הכחול־לבן ללחיים.
הפקת לקחים ממדינות ומחאות אחרות
אל המחאה הזאת מגיעים המוחים כשהם מתבססים על ניסיון וטעויות של מחאות קודמות: מבלפור למדו להחליף מיצגים במסרים פשוטים ודגלים, ממחאת הימין למדו על האפקטיביות של הפגנות מול בתי השרים של ממשלת השינוי, וממחאת 2011 למדו שהמחאה צריכה מטרה מוגדרת. לנגד עיני המוחים עמד גם הניסיון העגום של הונגריה, פולין וטורקיה — מדינות שעברו תהליכים דומים לאלה שהממשלה הנוכחית מנסה לקדם. הדמיון הגדול, העדויות מהניסיון של אזרחים הונגרים ופולנים והפצת הידע בנושא — כל אלה עזרו להבין טוב יותר את כוונות המחאה ולדעת כיצד להתמודד איתן.
הטעויות של הקואליציה
ואיך אפשר בלי כמה מחברי הקואליציה ובני משפחת נתניהו, שהתנהלו בבריונות נטולת כל אינטליגנציה רגשית אל מול סיטואציות מורכבות שעלו בחודשים האחרונים? הם כינו את המוחים, רובם ככולם פטריוטים ישראלים המשרתים בצבא, משלמי מסים, בעלי משפחות ואזרחים למופת — "טרוריסטים" ו"אנרכיסטים" ובירכו אותם ב"לכו לעזאזל". הם העלו הצעות חוק מתגרות ולעומתיות תוך שהם מסננים "תקפצו לנו", והשפילו את הסמלים שמאחדים את המוחים, כמו נשיאת בית המשפט העליון שהואשמה על ידי ח"כ טלי גוטליב בגרימת פיגוע . הפעולות שלהם () היו כמו ג'ריקן של דלק שנשפך על מדורת המחאה ולא איפשר את דעיכתה.
