סליחה שאני משבית שמחה, אבל להערכתי הסכנה עכשיו רק גוברת – ולא פוחתת.
למרות האופוריה מהניצחון המודיעיני והאווירי מול איראן, עיון מעמיק במציאות מגלה סכנות מדאיגות שמעמידות את מדינת ישראל מול אתגר קיומי חסר תקדים:
א. לארצות הברית נשבר מאיתנו והסבלנות אוזלת. זה כולל לא רק את השמאל הפרוגרסיבי אלא גם שיעור גדל והולך מהרפובליקנים. אם תתרחש מתקפה נוספת, הסבירות שהאמריקאים יגבו אותנו בזמן אמת כפי שעשו הפעם הולכת ופוחתת.
ב. מספר המוסלמים הפגועים, המושפלים והכועסים ברחבי העולם - מרצועת עזה ועד טורקיה, מאלג'יריה ועד אינדונזיה - מזנק. רבים מהם מחפשים נקמה. זה הופך אותנו ליעד מועדף במאבק גלובלי שהולך ומתלכד.
ג. האנטישמיות שוברת שיאים - לא בשוליים, אלא בקרב עיתונאים, אנשי אקדמיה ופוליטיקאים במדינות מערביות. ישראל נתפסת היום לא כמדינה קטנה במצור אלא כמעצמה כובשת המבצעת רצח עם. את המחיר נשלם גם בבידוד בינלאומי וגם בהפקרת חיילים ואזרחים בשעת אמת.
ד. איראן הובסה צבאית ומורלית אבל תפיק לקחים לפעם הבאה. טבעת האש כמעט הצליחה לה. אילו היא וכל הפרוקסים היו מצטרפים למתקפה ב־7 באוקטובר בזמן - התוצאה הייתה קטסטרופה.
ה. העורף לא בנוי למתקפת טילים רבת היקף וארוכת טווח בשל המיגון המוגבל ובשל החדירות הלא מבוטלת של טילים ארוכי טווח עם עוצמת הרס אדירה. אם לאיראן היה חיל אוויר היינו במצב הרבה יותר קשה. אין סיבה שהיא לא תשיג אותו בעתיד הלא רחוק מרוסיה או סין. כך או אחרת, קשה ואולי בלתי אפשר יהיה לעצור את מפעל הטילים שלה בעתיד.
ו. יותר ויותר ישראלים מבינים שמלחמה מודרנית תכלול מצור ממושך (אין יוצא ואין בא), שיבוש של תשתיות חיוניות ויכולת מוגבלת למנוע אבדות קשות. רבים חזרו במבצע האחרון ארצה כדי לחבור למשפחה הגרעינית בשעה קשה ומשום שהתקציב נגמר. אבל בעתיד, מי שיריח סכנה ויוכל להרשות לעצמו - יעדיף להציל את ילדיו ולהימלט מבעוד מועד.
ז. הצבא נשחק. מערך המילואים מדולדל, הצעירים מאבדים אמון והחרדים מתבצרים בסרבנותם הנתעבת. ספק אם יהיה לנו צבא שימלא את השורות במלחמה הבאה.
ח. ישראל הפכה תלויה לחלוטין בחיל האוויר - להגנה ולהתקפה. אבל חיל האוויר תלוי בחימושים אמריקאיים ובמסלולי ההמראה. במלחמה הזו הוכח שמספיק טיל אחד החומק ממערך ההגנה האווירית, כדי לגרום לנזק אדיר. הטיל הזה יכול ליפול בכל מקום, כולל בשדות התעופה, לשתק את חלקם ולהפוך אותנו לחסרי אונים.
ט. הימין הדתי הקיצוני קיבל רוח גבית. זה יוביל להגברת החיכוך עם הפלסטינים ולסיכון מערכות היחסים עם מדינות האזור, לרבות ירדן, מצרים וסעודיה.
י. אחרי שהפלסטינים הוכיחו שוב מאיזה חומר תרבותי הם עשויים, חלום השלום נראה כעת רחוק מתמיד. גם אם תצוץ בעתיד היותר רחוק הזדמנות להסכם מדיני – קשה להאמין שהוא יבשיל להסכמה לאומית.
יא. החברה הישראלית שחוקה, שבורה וזקוקה לשיקום ארוך. השסע החברתי עמוק מתמיד. הקרדיט שנתניהו מקבל מקיר לקיר על פעולת ההגנה מפני איראן עלול להחזיר אותו לשלטון. אם כך יקרה - מיליונים בארץ יאבדו תקווה. הם לא יילחמו בנחישות, ואולי בכלל, לא ישלחו את ילדיהם לקרבי, יעבירו חשבונות לחו"ל, יזלגו בשקט החוצה ולא יישארו פה ברגע האמת. זה לא קריאה לייאוש ולא איום, אלא אבחנה סוציולוגית.
באופן לא מפתיע, מחנה נתניהו כבר מחמם מנועים לקראת אפשרות של בחירות בזק. נתניהו שוב נתפס, בעיני מעריציו, כגיבור-על: האיש היחיד שיכול "להציל את ישראל". חטאי העבר, המחדלים, ההפקרות – הכל נשטף לרגע בגל האדרנלין הלאומי.
הפכנו למדינה שתלויה לחלוטין במגלומן אחד - לטוב ולרע. נרקיסיזם הוא מתכון להצלחה וכישלון משום שהמנהיג הנרקיסיסט מוכן יותר להסתכן ולהמר כאשר הוא חש שהוא מאבד גובה. הנרקיסיזם של נתניהו הצליח לו ולנו עם הקורונה ועם איראן, אבל בהרבה פעמים אחרות הוא הוביל אותנו לעברי פי פחת.
כדי לעבור את התקופה הקשה שישראל עומדת בפניה, נדרשת מנהיגות מסוג אחר. מנהיגות מאחדת. לא זו של בנימין נתניהו, שאמנם עכב את איום הגרעין מאיראן - אך מקרב אותנו בצעדי ענק לנקודת אל-חזור חברתית.
אם הוא ייבחר מחדש, זו לא תהיה עוד אכזבה. זה יהיה ההימור המסוכן ביותר על עתידה של מדינת ישראל.
רק לאחר שנתניהו יעזוב את הזירה הפוליטית, החברה הישראלית תוכל לנסות לאחות את הקרעים, להחזיר את השפיות ולתכנן עתיד משותף.