כבר כמה ימים שבבית הספר של הבת שלי משמיעים בהפסקות את מתי כספי. במקרה או שלא במקרה, רק לפני כמה שבועות לימדו אותם את "נח", שבוע אחרי "לא נעצור" של ירדנה ארזי ושבוע לפני "שיעור מולדת". זה מן בית ספר כזה. מאלה שעדין כתוב עליהם "חינוך הומניסטי" בכניסה ושהמנהלת עומדת כל בוקר מחוץ לשער כדי להגיד בוקר טוב לכל ילד, ושהרוחות הרעות שמנשבות כאן נותרות, לפחות בינתיים, מחוץ לשער שלו.
וכבר כמה ימים שרועמת שתיקתם של ראש הממשלה ושר החינוך ושל מי שהיתה כאן שרת תרבות במשך אינסוף שנים. לא הספד, לא צער, ולא התייחסות ללכתו של אחד מענקי התרבות של ישראל. אנחנו פשוט נהיינו מהמדינות האלה. מהמדינות שהפוליטיקה היא בכל מקום. שהקיטוב הוא כל כך עמוק ושורשי וחובק כל עד שכל דבר שקורה מסווג מיד ל"אנחנו" או "הם". לא נותר עוד דבר משותף, גם לא האבל והזכרון. וודאי שלא תרבות.
גם כשאני היתי בגן שרנו את "נח" ואת "אחותי הקטנה" ואת השיר על הכלבלב שסוחב עצם מאיטליז, בימים שעוד כתבו בשירים מילים כמו "איטליז". הו בי די בם בם. וכל שנה בסביבות חודש מאי, היו מלבישים אותנו בחולצה לבנה ושולחים אותנו לבית ספר שם היינו עומדים עצובים ושותקים בטקס יום הזיכרון, מקשיבים ל"מקום לדאגה" ולא מדמיינים עולם שבו הליכוד יעשה קמפיין בבית קברות צבאי וה"ציונות" הדתית תתחיל לספור לאיזה מגזר השתייכו הנופלים. אחר כך כשגדלנו הגיע תורם של שירי האהבה, מהיפים ביותר שנכתבו כאן ואולי יותר מכולם "לקחת את ידי בידך" ו"מה זאת אהבה". על פתקים קטנים בסוף השנה בתנועה ובקורס קצינים היו כותבים לחניכים את "איך זה שכוכב אחד מעז" ומאחלים לנו שנעז. כשגדלנו עוד קצת, הגיע תורם של השירים המורכבים יותר שהלחין מתי כספי, שירי הגעגוע, והלב השבור. "מישהו" ו"ימי בנימינה" ו"לא ידעתי שתלכי ממני" ו"אחרי שנסעת". ויש לי לפחות שלוש חברות שצעדו לחופה עם "ברית עולם" ואף אחד מאתנו, מעולם, לא חשב שמדובר בקלישאה אלא בדיוק במה שזה היה - קלאסיקה. ולמרות שחשבתי שתמיד הבנתי את "ילדותי השניה", עד שלא הפכתי לאמא לא הבנתי בכלל שאני לא מבינה וכשהבנתי, כמו כל יצירה מדהימה באמת – השיר קיבל משמעות חדשה לגמרי. ממש לא מזמן מצאתי תקליט כחול עם תמונה של יהודית רביץ הצעירה, שעליו אבא שלי כתב לאמא שלי ממש אחרי שנולדתי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" (ההיפוך אינו במקור כמובן). אני לא חושבת שאפשר היה לגדול בישראל של שנות השמונים והתשעים ולא לשמוע את השורה הזו.
אתם שהגעתם עד לכאן, מזדהים כמובן עם כל מילה. כי למרות שכאילו כתבתי על עצמי, זה טקסט פוליטי. לא סנטימטר פחות פוליטי ממה שאני כותבת כאן בדרך כלל. כי תרבות, מוסיקה ואומנות הם דברים פוליטיים. הם פסקול חיים של בני אדם, של קבוצות ושל קהילות. הם זיכרונות קולקטיביים ושפה משותפת ואתוסים. ותרבות היא גם זהות. היא קוד שאותו מבינים רק מי שהיא משותפת להם ושפה שדוברים אותה רק החברים באותה קבוצה. ולכן קבוצה שמאפשרת שימחקו לה את התרבות ושיקבעו לה את התרבות - מאפשרת את מחיקת זהותה ומאפשרת את מחיקתה הפוליטית. לא במקרה, כחלק מהניסיון להוקיע קבוצה ומחנה ותפיסת עולם פוליטית נעשה כיום ניסיון ממוסד וממומן לבצע גם השתקה ומחיקה תרבותית. זו הסיבה לכך שמיקי זוהר, שכמובן מבין את כל זה היטב, מנצל את הכח שלו כדי לנהל מלחמה על התרבות של מי שהוא תופס כאוייב ובעיקר - כדי לסמן מי הוא האוייב הזה. זה לא התחיל עכשיו. כשמירי רגב היתה שרת תרבות היא לעגה לקריאת צ'כוב, קיצצה בתקציב התזמורת הפילהרמונית כי "מי במדינה הזאת שומע מוסיקה קלאסית" וניסתה לחסל את התיאטרון. יחד עם מיקי זוהר שהולך בעקבותיה הם חלק ממהלך רחב יותר של סימון האוייב: השכלה, אשכנזיות, אליטות. העובדה שאשכנזים ומזרחים גם יחד אוהבים מוסיקה קלאסית, קוראים צ'כוב, הולכים לתיאטרון ואוהבים את מתי כספי אינה משנה כמובן. הסיפור הוא סיפור פוליטי של מחיקת תרבות וזהות ושל הגדרתם מחדש.
במקום מתי כספי והתזמורת הפילהרמונית ופרסים שניתנים על איכות, הממשלה רוצה שעמיר בניון יהיה הפנים של ישראל. היא רוצה שנאמין שטקסט מתועב כמו "אחמד אוהב ישראל" הוא לגיטימי. זו ממשלה ששריה הלכו, פיזית, לקדם את איל גולן, אך שתקו שתיקה גדולה ורועמת השבוע כשמתי כספי הלך לעולמו. השלטון הזה רוצה שילדים ישירו חרבו דרבו ו"השם יתברך תמיד אוהב אותי" והוא רוצה למחוק עשרות שנות יצירה שבהם ילדים ישראלים שרו "נולדתי לשלום" ו"יונה עם עלה של זית" וחלמו על העתיד שהממשלה הזו גוזלת מהם. ואחת הזירות העיקריות שבו מתנהל עכשיו הקרב הזה היא התרבות הישראלית.