ברוכים הבאים למציאות המשופצת. שכחו את אליעזר בן יהודה, שימו בצד את אבן שושן. השפה העברית עברה הפרטה, הלאמה וחיטוי יסודי. מעכשיו, המילים הן לא מה שאתם רואים במילון, הן מה שאנחנו אומרים שהן. כי מי ששולט במילים, שולט בזיכרון, ומי ששולט בזיכרון לא צריך לקחת אחריות על ההווה. תפתחו מחברות, יש בוחן פתע על החיים שלכם.
זה לא ״טבח״ טבח זה משהו ברברי, משהו שמחייב חשבון נפש, משהו שקורה כשהמדינה מתפרקת. מה שקרה ב-7 באוקטובר זה ״אירוע״. כמו אירוע השקה, כמו אירוע חברה, כמו ברית מילה שהשתבשה קצת. ״אירוע״ זה משהו שאפשר להכיל, משהו שאפשר לעבור הלאה ממנו.
וקטאר? בואו נדייק. זאת לא ״מדינת אויב״ שמממנת טרור ומחזיקה את מנהיגי חמאס בג׳קוזי. חס וחלילה. זאת מדינה ״מורכבת״. יש לה רבדים, יש לה ניואנסים, יש לה מזוודות דולרים שעוברות יפה במעבר ארז. מי שקורא לה אויב הוא פשוט פשטני מדי, הוא לא מבין את הגאוניות האסטרטגית שבהאכלת המפלצת שאוכלת אותך.
בואו נדבר על טוהר המידות. אתם רואים מעטפות? אתם רואים סיגרים? אתם רואים הטבות בשווי מאות אלפים? אתם קוראים לזה ״שוחד״? טעות. אלו ז״מתנות מחברים״. זו חברות אמת, כזו שלא תלויה בדבר, חוץ מאולי בצוללות או ברגולציה על בזק.
ואם אתם, האזרחים, מרגישים שהמדינה נשמטת לכם מתחת לרגליים, שהמחירים עולים, שהביטחון האישי צונח, אתם לא ״מובטלים״ או ״פוחדים״ או ״כועסים בצדק״. אתם פשוט ״חמוצים״. הבעיה היא לא במציאות, הבעיה היא בבלוטות הטעם שלכם שלא יודעות להעריך את טעם גן העדן שאנחנו מאכילים אתכם.
תסתכלו על הטלוויזיה. אם אתם רואים עיתונאים שמדווחים על מחדלים, שמראים את הקיבוצים השרופים, ששואלים שאלות קשות, תדעו לכם: אלו ערוצי ״תבהלה ותרעלה״. הם לא משדרים חדשות, הם מזריקים רעל. האמת נמצאת רק במקום אחד: בפאנל הצעקני של ערוץ 14. שם יושבת נבחרת של ״פטריוטים״.
שימו לב להגדרה החדשה של פטריוט: אדם שמעולם לא החזיק נשק, ג׳ובניק שהקרב הכי קשה שלו היה על התור בקפיטריה, אבל הוא יודע לצעוק ״לשטח את עזה״ בזמן שחברים שלכם נהרגים שם. פטריוט הוא זה שביום שבו נשחטו 1,200 ישראלים, הערוץ שלו הקרין שקופית ״חג שמח״ והמשיך לרקוד. זו ציונות, כל השאר זה בוגדים.
יש לנו חוק חדש. אתם קוראים לו ״חוק ההשתמטות״? איזה חוסר הבנה בסיסי. זהו ״חוק הגיוס״. איך פוטרים עשרות אלפים משירות ומקראים לזה גיוס? פשוט מאוד. זה כתוב בתורה. ואם זה לא כתוב בתורה, אנחנו נכתוב את התורה מחדש. יש לנו את גלית דיסטל אטבריאן, סופרת מוערכת עם שני פרסי ספיר (ואפס מודעות עצמית), שתשב ותשכתב את עשרת הדיברות. הדיבר החדש: ״לא תתגייס, וקיבלת תקציב״.
עכשיו, שיעור בגיאוגרפיה של האשמה. המילים ״אחריות״ ו״אשמה״ הן מילים גיאוגרפיות. הן חלות אך ורק על רצועת החוף הצרה שבין רוטשילד, מלצ׳ט ושינקין. שם גרים האשמים. הטייסים, ההייטקיסטים, אחים לנשק, הם אשמים.
ההנהגה ? היא חסינה. המושגים ״לא ידעתי״, ״לא אמרו לי״, ״לא שמעתי״, ״לא משכו בדש מעילי״ אלו לא תירוצים של כישלון, אלו הוכחות למנהיגות! המנהיג לא אמור לדעת, הוא אמור להיות מופתע.
אבל רגע, כשיש חיסול מוצלח? או, אז המילון מתהפך. פתאום ״אני הוריתי״, ״אני הנחיתי״, ״אני אישרתי״, ההצלחה היא ילד שיש לו רק אבא אחד (ואמא אחת, ״רעייתי ואני״, ״אני ורעייתי״) הכישלון הוא יתום שזרקו אותו בקיבוץ בארי.
תסתכלו על הפנים שלי. זה נראה לכם כמו מייקאפ כתום ומוגזם? מה פתאום. זה ״שיזוף״. זה הצבע של המנהיגות. ומה שאנחנו בונים כאן, עם ריסוק מערכת המשפט וחיסול שומרי הסף זו לא ״דיקטטורה פאשיסטית״. מה פתאום. זו ״משילות״.
כי בסוף, אלו החיים שלכם, הילדים שלכם, העתיד שלכם. אבל המילים? המילים הן שלנו. ואנחנו נכתיב לכם אותן עד שתשכחו איך נראית האמת.