אני רוצה לכתוב לך פוסט ולהסביר בו שחסרות לי 'הנגיעות' הקטנות האלה, היום יומיות שלך בי; הרגעים שאתה מנגיש לי את עצמך וזה מחייך לי; שאתה מבין 'שמשהו בי מבעבע' , שם, מתחת לעור: שהטמפרטורה שלי לא ממש ברורה ואתה, בעדינותך, נוגע בזהירות. מסביב. לא נכנס בי חזיתית. מאפשר לי לנשום. מלא.
אני רוצה לכתוב לך שתבוא לשבת לידי, תנשום אותי, תרחרח קצת ליד צווארי ותאמר 'נעים לי'; שתכתוב לי שיר, או סתם מילים של געגוע; שתמשיך לחייך אותי באמרות שפר ובחידודי לשון; שתצחק מהבדיחות שלי ושהלב שלי ירגיש שהוא רוצה רק עוד ועוד.
אני רוצה לכתוב לך מילים, המון מילים, מחרוזות עד אינסוף; שתרגיש איך המילים שלי עוטפות אותך בעוד ועוד ותרגיש כל כך טוב; שתיקח את מילותיי ותפורר אותן לאט לאט ותרכיב מהן מילים שלנו, חדשות, רעננות, יחודיות .לנו.
אני רוצה. מאד.
ומוצאת עצמי משותקת מול הדף כל פעם מחדש.