גרהרד היקר,
[…]
[…] התמיה אותי שכתבת: ״אני רואה בך בהחלט בת לעם היהודי ולא שום דבר אחר.״ לאמיתו של דבר, לא זו בלבד שמעולם לא העמדתי פנים שאני משהו אחר ממה שאני, אלא אף לא חשתי פיתוי כלשהו לנהוג כך. פירושו של דבר היה כאילו אמרתי שאני גבר ולא אישה, כלומר דבר מטורף. אני יודעת, כמובן, שיש בעיה יהודית במישור הזה, אבל זאת מעולם לא היתה הבעיה שלי, גם לא בילדותי. תמיד ראיתי ביהדותי אחד מאותם נתונים עובדתיים של חיי שאינם מוטלים בספק, ומעולם לא התעורר בי רצון לשנות משהו בעובדות האלה. עמדה נפשית כזאת של הכרת תודה בסיסית על מה שהוא כפי שהוא, על מה שהוא נתון ולא נעשה, על מה שהוא physei [יוונית: כדרך הטבע] ולא nomoi [יוונית: על פי המוסכמות] היא קדם–פוליטית. אבל בנסיבות יוצאות מן הכלל, כמו נסיבות הפוליטיקה היהודית, יש לה גם השלכות פוליטיות, אף כי במובן שלילי: היא מוציאה מכלל אפשרות דרכי התנהגות מסוימות, ולמעשה בדיוק את אלו שבחרת לייחס לשיקולי. […] דומתני כי אופן חשיבתי בעניינים האלה היה ידוע לך, ולא ברור לי מדוע אתה מדביק עלי תווית שאינה מתאימה לי ושמעולם לא התאימה לי.
ועכשיו לעניין עצמו. בהמשך למה שאמרתי זה עתה, הרשה לי להתחיל בנושא אהבת ישראל […]. הצדק עמך, אין בי ״אהבה״ כזו, וזאת משני טעמים: ראשית, מעולם בימי חיי לא ״אהבתי״ עם כלשהו או קולקטיב, לא את העם הגרמני, לא את העם הצרפתי ולא את העם האמריקאי, לא את מעמד הפועלים ולא שום דבר אחר מעין זה. אני אכן אוהבת רק את ידידי, ואיני מסוגלת לשום אהבה אחרת. שנית, אהבה כזאת ליהודים חשודה בעיני מפני שאני עצמי יהודייה. איני יכולה לאהוב את עצמי ולא מה שאני יודעת ששייך לעצמותי. כדי להבהיר זאת, הרשה לי לספר לך על שיחה שהיתה לי עם גולדה מאיר, שאגב מצאה חן בעיני מאוד, ולכן אבקש ממך לא לייחס לדברי איבה אישית כלשהי. שוחחנו על אי–ההפרדה, ההרסנית לדעתי, בין דת למדינה בישראל. היא הגנה עליה בדברים האלה בערך (אינני זוכרת עוד את הניסוח המדויק): ״בוודאי תביני, שבתור סוציאליסטית איני מאמינה באלוהים, אני מאמינה בעם היהודי.״ סברתי שזהו משפט מחריד, ומרוב בעתה לא עניתי לה, אבל יכולתי לענות: גדולתו של העם הזה היתה אי–אז בכך שהאמין באלוהים, והאמין בו באופן כזה שהאמון והאהבה שרחש לו היו גדולים מיראתו מפניו. וכעת מאמין העם הזה רק בעצמו? איזו טובה יכולה לצמוח מכך? אם כן, במובן זה אינני ״אוהבת״ את היהודים או ״מאמינה״ בהם, אני רק שייכת לעם הזה כדבר טבעי וכעובדה.
אפשר לדון על הדברים האלה במונחים פוליטיים, ואז יהיה עלינו לעיין בשאלת הפטריוטיות. בוודאי נסכים שאין קיום לפטריוטיות בלי אופוזיציה וביקורת מתמידות. בעניין זה איני יכולה להודות אלא בדבר אחד, והוא שעוול שגורם עמי–שלי מצער אותי יותר, כמובן, מעוול שגורמים עמים אחרים.
חבל שלא קראת את הספר קודם שנפתח מסע ההשמצות כלפיו מן הצד הישראלי ומזה היהודי–אמריקאי. למרבה הצער, מעטים מסוגלים לא להיות מושפעים מדברים כאלה. אין זה מתקבל על דעתי שלא היית מבין את קביעותי שאפרט להלן, אילו קראת את הספר קריאה בלתי משוחדת ובלתי מושפעת ממה שנקרא ״דעת הקהל״, שבמקרה הזה היתה נתונה למניפולציות […]
[…]
לא הייתי מבינה איך יכולת למצוא בספרי ״דברי לעג וקלס לציונות״, אילולא ידעתי שרבים בחוגי הציונות איבדו את היכולת להקשיב לדעות שאינן תואמות תוויות ידועות, שכל אחד צופה מראש. […]. מה שמבלבל אותך כאן הוא שטיעוני ואופן המחשבה שלי אינם צפויים. או במילים אחרות, שאני עצמאית. בכך רצוני לומר, מצד אחד, שאיני שייכת לשום ארגון ושתמיד אני מדברת רק בשם עצמי, ומצד שני, שרק חשיבה עצמאית מגדלת אותנו, וכי יהיו אשר יהיו ההתנגדויות שלך לתוצאות עמדתי, לא תהיה מסוגל להבינן עד שלא תתפוס שאני הורתן ולא אף אחד אחר. […]
