יומיים אחרי שחזרו מירח הדבש, אמא שלה באה לבקר. היא נראתה קצרת רוח אפילו יותר מהרגיל, ולשם שינוי ויתרה על נוהל החקירה הקבוע שאפיין את כל ביקוריה עד כה. כשהכינה לשתיהן מיץ גזר המשיכה ללחוץ על הכפתור עוד זמן רב אחרי שהגזרים נגרסו כליל, והמסחטה הגיבה בצליל שיעול עדין. הילה הביטה באמה, סקרנית. היא לא ידעה לשים את האצבע על הגורם המדויק שאחראי לאי-שקט המופגן שלה, אך על סמך ניסיון העבר ידעה שאם רק תשתוק מספיק זמן, אמא שלה ממילא תוציא הכל. גברת ליבנה מעולם לא נמנתה על המתאפקות.
היא צדקה. זה קרה כשאמה עמדה עם הגב אליה, ורחצה כמה כוסות קפה שנשארו בכיור מאתמול. אולי משלשום. "יש לי מתנה בשבילך. בשבילכם," מיהרה לתקן. היא אמרה את זה כמי שערכה אינספור חזרות על המשפט, אבל ברגע האמת שכחה הכל.
הילה נדרכה. היא קיוותה שאמא שלה תוציא מהתיק, נניח, מכונת אספרסו איטלקית בצבע אדום-כבאים, או מנוי זוגי לתיאטרון. אפילו מנוי לחדר כושר היה מתקבל בברכה. מסוימת. אבל בה-בעת ליבה בישר לה רעות.
אמה המשיכה, "קודם תבטיחי שאת מקשיבה לי עד הסוף לפני שאת אומרת משהו." הילה לא הספיקה להגיב, והאם כבר הפליגה הלאה משם, מפתלת באזניה משפטים ארוכים, שוזרת מילים ברשת צפופה, דביקה, מפצירה, ממתיקה, מנסה לשכנע. הילה התאמצה לעקוב. היא קלטה את המילים בנפרד, אך ככל שניסתה לא הצליחה לצרף אותן יחד לכלל משמעות הגיונית.
המילים היו: גמד, הבאתי, עוזר בית, נאמן, עושה הכל, מבויית, שייך למשפחה שלנו כבר מאה שנים, באוטו, הולכת להביא אותו. לסיום, בקול שהלך ואיבד במהירות מתאוצת הביטחון הראשונית שלו, מלמלה אמה, "אל תדאגי, בכלל לא מרגישים אותו בבית. הוא לא מפריע בכלל, ואת תלמדי ליהנות ממנו מאד, כמו שאני נהניתי שלושים שנה. זה אולי יפריע לך בהתחלה, אבל מהר מאד תתרגלי אליו." יתכן שגם הוסיפה, "ואל תגידי על זה מילה ליובל. לא צריך."
היה חם. היה קר. הילה ישבה על כסא בפנת האוכל כשידיה שמוטות בחיקה, והמתינה שאמא שלה תביא את זה מהמכונית כפי שהבטיחה. היא השתוקקה לקום ולנעול את הדלת בנעילה כפולה, אבל לא זזה. היא קיוותה שאמא שלה לעולם לא תחזור, דברים כאלו קורים לפעמים לאנשים. הילה פיללה בכל מאודה שאמה רק איבדה באופן זמני את שפיות דעתה, גם זה קורה לפעמים, לא-לדאוג-יהיה-בסדר, המשפחה תוודא שיאשפזו אותה במקום נחמד עם הרבה צמחייה, יש סיכוי שבטיפול מסור היא תחזור לאיתנה תוך חודשיים-שלושה, מקסימום שנה, ואם לא יצליחו לתקן בכל מקרה היא תהיה מוגנת, יעסיקו אותה באמצעות עבודות יצירה חביבות, חוטי צמר צבעוניים ותה של חמש עם ביסקוויטים בטעם קרמל.
כעבור דקות נפתחה הדלת, ואמא שלה נכנסה, הודפת פנימה ברכות יצור ביישני שגובהו כשמונים ס"מ בקושי. ביד אחת אחז מזוודה מיושנת למראה, ועל גבו סחב תרמיל גב כחול עם ציור דהוי של ספיידרמן בחזית. היצור היה זקן מאד, עורו היה צהבהב וקפלולי, והיו לו עיניים כפתוריות כהות, שהילה חשבה שנראו מעט מבוהלות. לראשו חבש מצנפת גמדים סגולה עשויה לבד. הילה מיהרה להסיט את מבטה לכיוון החלון, החלון היה מוכתם ומאובק. גברת ליבנה הביטה בה בדאגה, אבל לא העזה לשאול אם היא בסדר, יודעת שאם רק תאפשר לבתה פתחון פה הכל יקרוס באחת.
לבסוף הילה הצליחה לומר, בקול שנשמע מתחנן מדי, "אם הוא אצלך שלושים שנה, איך זה שלא ראיתי אותו בבית שלנו אף פעם?"
"לפעמים לא מספיק רק לראות."
אמה הכניסה למקרר את קופסאות הפלסטיק שהביאה איתה, אליהן הצמידה בגומיה פתקים כתובים בכתב-יד, "כרוב ממולא", "סלט אבוקדו", "עוגת פרג." היא ייצבה אותן על המדף העליון, והלכה.
הילה חככה בדעתה מה עליה לעשות. הגמדים היחידים שהכירה באופן אישי היו פסלי הגינה של השכנים, והיא סברה שהיו מכוערים להפליא. לרגע שקלה לנעול אותו באחד החדרים עד שיובל יחזור וביחד יחשבו מה לעשות איתו, ואולי פשוט תקדים תרופה למכה ותסלק אותו מהבית ויהיה מה שיהיה. ליאות צנחה עליה, וכשהתעוררה, ריח של חומר ניקוי טרי עלה מהשירותים המצוחצחים, שעוד היו טיפה'לה לחים. הוילונות הארוכים של הסלון הסתובבו במכונת הכביסה, וכל החולצות המכופתרות של יובל היו מגוהצות ומסודרות בערימה סרגלית אחת.
היא הסתובבה בביתה, הלומה. הגמד לא נראה בשום מקום. היא זחלה חזרה למיטתה וישנה שעתיים נוספות.
כשיובל חזר מהעבודה הילה הייתה אסירת תודה הפעם על שמיהר לקבור את אפו במסכים החביבים עליו. היא כרכה את זרועותיה סביבו, והוא ליטף את שיערה באהבה ואמר שהיא נראית מעט חיוורת היום, וקם להכין לה כוס תה. אחר כך לקח אותה למיטה וכשכיסה אותה עד קו הסנטר היא ייבבה קצת, ומיהרה להתנצל.
בימים הבאים הכל התנהל פחות או יותר על מי-מנוחות, מלבד מצב הרוח שלה, שהיה תנודתי מתמיד. הילה אילצה עצמה לשוב לשולחן העבודה, והמשיכה לאייר ספרי ילדים; הבית היה מתוקתק, אבל היא נמלטה החוצה בכל הזדמנות. באחד הימים גילתה באקראי, לא, לא באקראי, לאחר מבצע חיפושים יסודי ומדוקדק – את הקיטון שבנה הגמד בירכתי המחסן. הוא הקים לעצמו מעין אוהל סיירים קטן, מוגן על ידי שידה ותיקה שאחסנו שם, כי הילה נשבעה שיום אחד היא תלמד לחדש רהיטים ישנים בשיטת עשי זאת בעצמך.
לפעמים התקשתה להירדם בלילות, וכשסוף סוף נרדמה סבלה תדיר מסיוטים. לפעמים התעוררה באמצע הלילה, בתחושה עזה שמישהו מתבונן בה. לעתים הצליחה להבחין בהבזק של לבד סגול לאור מנורת הלילה, שהקפידה להותיר דולקת לצד מיטתה.
ההבזק הסגול בחשיכה הזכיר לה משהו, הדהד את אחד הזיכרונות היותר-מוקדמים שלה: שעת לילה, היא בת שלוש, אולי אפילו קצת פחות. אמא שלה מבושמת בבושם טורפני, טופפת על נעלי עקב, מנשקת אותה נשיקת לילה טוב ויוצאת מהבית. הילה נותרת לבדה, אבל אינה חוששת כלל. מוצצת אגודל ונרדמת, שלווה, צנופה בתנוחה עוברית, מתוך ידיעה מוחלטת שהיא מוגנת ובטוחה.
משהו בתחושה ההיא אותת לה, מעבר להרי הזמן, בנוכחותה הבוטחת של מצנפת סגולה.
*
כעבור שבועות אחדים הסכימה להודות ברבע-פה שהסידור החדש נושא עמו יתרונות לא מבוטלים, אך מיהרה לבטל את כל היתרונות ביום בו נודע לה שהיא בהריון. הילה לא יכלה לשאת את המחשבה שהגמד בעל עור הלטאה הדוחה יגע בתינוק שלה, או אפילו ינשום בקרבתו. היא החליטה לטפל בעניין בעצמה, מבלי לשתף איש.
המכונית עצרה בליבו של מגרש כורכר רחב ידיים, שהיה צמוד לחוף הים העירוני. שורות שורות הבהיקו מכוניות בשמש, והילה אמרה לעצמה שאין סיבה שהגמד לא ימצא לעצמו במהרה משפחה חדשה שתשמח לאמצו. היא פתחה את הדלת האחורית אך הוא נותר ישוב במקומו, והילה רכנה לעברו, התירה את חגורת הבטיחות ובשתי ידיים משכה אותו החוצה. הוא לא הביט בה, היא חששה שאולי יביט בה. כפתורי עיניו ננעצו הרחק, בקו האופק הרטוב של הים, שהיה היום חלק ומזמין מתמיד. באצבעות עצבניות פתחה את ארנקה, קליק-קלאק, שלפה שטר של מאה ₪ ותחבה אותו מקופל לכיס חולצתו של הגמד, "קח, שיהיה לך אם תצטרך." היא שנאה את עצמה על שהצליחה לשוות לדבריה נימה של עליצות אגבית, והוסיפה עוד שטר של חמישים ש"ח. הילה חזרה והתיישבה במכונית, שמנועה המשיך לפעול, שילבה הילוך והסתלקה משם, מאלצת עצמה לא להעיף אפילו חלקיק מבט דרך המראה הקדמית.
היא ידעה להתאפק כשרצתה.
הילה מיהרה לשוב הביתה. בבית, שמה פעמיה היישר אל המחסן, נחושה לטהר את ביתה בהקדם מנוכחותו המעיקה של היצור. היא הסיטה את השידה ממקומה, ובתנועה אלימה תלשה את האוהל הקט, וכל תכולתו הדלה התפזרה על רצפת החדר. שני זוגות גרביים, מסרק שבור, חצי מגבת מרופטת, מראה עגולה קטנה, כמה בגדים. את תשומת ליבה תפס דף נייר, ועליו ציור בצבעי גיר – במרכז הציור עמד בית (מלבן) עם גג (משולש) ולצידו עמדו שני אנשים, שהתנודדו על רגליים ארוכות, מקלוניות. לאחד מהם היה שיער קצר ומתולתל, כמו שיש ליובל, ולדמות האחרת היה שיער חום ארוך וחלק, ממש כמו השיער שלה. בעלת השיער הארוך חיבקה בזרועותיה משהו, כנראה תינוק זעיר, שרק ראשו הפעוט בצבץ מבין ידיה. לראשו של התינוק, לא ניתן היה לטעות בעניין הזה, היתה מצנפת לבד סגולה.
