החמדה מהווה סימפטום, מעין רמז מקדים, לקיומה של האהבה. היא ריח הגשם שממלא את החלל עוד לפני שיורד היורה. על החמדה, האהבה והבדידות האנושית
לא פעם אני חושבת שהמחמאות השגורות, שדרגתן הופחתה מחמת שהן נפוצות כל־כך, "חמוד", או, לחלופין, "חמודה", כמו גם הצירוף היומיומי לעייפה "נחמד מאוד", או "היה נחמד", מהווים עברה על הדיבר העשירי, "לא תחמוד".
ושוב ושוב אני תוהה על מהותו של אותו דיבר, האחרון במניין הדיברות – "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך". לחמוד, כך אפשר להבין מכאן, הוא להשתוקק למשהו שאינו שלך.
מתוך דברי הליבוב הללו, "חמוד" ו"חמודה", אפשר אם כן ללמוד דבר נוסף – שגם כאשר הם מופנים לאשתך שלך, או לילד מילדיך שלך, הרי שכוח חיבתך אליהם מועצם מפני שעודך חפץ בהם ומשתוקק אליהם כמו לא היו שלך. אבל, אני אומרת לעצמי, הרי זה כך – כשאתה נמשך למשהו ברור שמוכרח להיות רווח, ואפילו פער, בינך לבין מושא משיכתך. אך האם אדם יכול להשתוקק אל מה שכבר ברשותו, אל מה שכבר מהווה חלק ממנו, כלומר, בעצם – היכול אדם להשתוקק אל עצמו?
ואם התשובה היא שלילית, ואמנם כל תשוקה היא רצון להגיע אל מה שמעבר לרשותך ולגבולך, משמע שכל עוד אנחנו חיים ורוצים אנחנו עוברים על "לא תחמוד". מפני שלחיות פירושו לחמוד.
"גם כשאתה אוכל פלאפל, ואפילו למשך שנייה אחת בלבד, משהו בך, קטן ויומיומי, לובש חג"
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק
בין אהבה לקיטש
החמדה נוצרה בד בבד עם העולם, אורך ימיה כאורך ימינו שלנו. בספר בראשית מסופר איך ניתן בגן העדן "כל עץ נחמד למראה" – וחוה אכן רואה ש"נחמד העץ להשכיל". וגם אם יש המתייחסים לאכילת פרי עץ הדעת כלחטא הקדמון, הרי שדומה שמן הנמנע היה שפרי אותו "עץ נחמד למראה" יישאר על העץ ולא ייאכל. החמדה הייתה אצורה בו, בפרי, ככוח קמאי המחכה להפעלה. בד בבד עם העולם נוצרה החמדה, והיא זו שמסיעה אותנו במסע תולדותינו, היא זו הגורמת ללמידה וליצירה באשר היא.
מהו, אפוא, פשר הדיבר הזה?
ואולי אסוג כאן לרגע, ואנסה להתבונן במושג אחר, באהבה. והרי לא רק ביאליק אמר "מה זאת אהבה", מאז ומתמיד אני עצמי שבה ואומרת שאין לגשת כלל למושג הזה, קל וחומר שאין לשאת את שמו לשווא. ועם זאת, כך פתאום, מתוך זרימתו של המאמר הזה, הנה אני ניגשת לדבר בה, באהבה.
באיזו מהירות יכול השורש אה"ב בהתגלגלותו בין שם עצם לפועל להפוך ולהיות קיטש – לעתים נדמה שהפיכתו לכזה מתרחשת כבר בעצם הגייתו. ומנגד, הרי משתמשים בו בכל רגע. "אני אוהב פלאפל", "אני אוהב את הסרטים של פליני", "אני אוהב את אמא שלי". איך אפשר למצוא משהו משותף בכל אלה? אפשר. חווית האהבה, אני אומרת לעצמי, היא היפך חווית הבדידות. היפתחות לתחושת האהבה משמעה היפתחות לידיעה שהכול, למעשה, הוא אחד.
האוהב יוצא, בדרך זו או אחרת, בממדים זעירים או כבירים, מכלא היחידות שנגזר עליו כשהולבשו לו גוף וזהות מסוימים. הוא מרגיש שאין עוד מחיצה בינו לבין מישהו או משהו שמחוצה לו. מושא האהבה יכול להיות אדם, בעל חיים, חפץ, נוף, ניגון. כשאתה יושב לפני הים, או נוכח המדבָּר, ומרגיש שאתה אדיר ממדים ובה בשעה אתה נמוג ונעלם, הרי שזאת אהבה. כשאתה נמצא במופע מוסיקלי, ולמשמע הצלילים אתה גולש עד מעבר לגדותיך. כשאתה פותח את הספר הטמיר הזה שכולנו כתובים בו, ופתאום שוב אין בפיך צורך במילים. וכן, גם כשאתה אוכל פלאפל, ופתאום, ואפילו למשך שנייה אחת בלבד, משהו בך, קטן ויומיומי, שגור ועייף, לובש חג. אתה נותן את הפלאפל בפיך ולהרף קצרצר אחד, דרך חוש הטעם, יוצא משהו בתוכך מסגירותו, נפתח אל חוויית הקיום האינסופית, המוחלטת.
יש בה גוונים וגוני־גוונים, אבל לעולם האהבה אינה מופשטת לחלוטין, היא עוברת תמיד דרך מנסרה שמקושרת לַחושים, לראייה, לשמיעה, למגע, לריח, לטעם. עם זה, כל מושאיה הישירים של האהבה – אות בספר, נוף, אדם – אינם אלא פתח שדרכם נפתח האוהב אל מעבר לעצמיותו.
האוהב מרגיש שהוא חלק בְּשלם שאותו הוא מפעיל ומכוחו הוא פועל. איזהו עשיר? זה האוהב, שמגלה שהיא מהווה חלק מִשלם ושמח בחלקיותו. וזו חוויה שמקלקלת השורה. כי א־ ה־ ב־ ה היא הפלא שמתרחש כשלתוך סדר האלף־בית הקבוע, המסודר, פולשת האות ה', היא האות שכשהוכנסה, על פי הסיפור, לשמותיהם של אברהם ושרה, אפשרה להם להפר את הסדר המוכר ולהביא ילד לעולם.
להתמוגג מתינוק
לא רק גוונים יש בה, באהבה, מתקיימים בה גם תדרים שונים, תדרי מים ותדרי אש, כשאחד התדרים הגורם לתחושות המטלטלות ביותר הוא המאוהבות.
רוב רובם של השירים מושרים דווקא על אודות התדר הזה, כך גם הרומאנים הגדולים. המאוהבות כרוכה באובדנות, ודומה שלפעמים אפילו האהבה עצמה אובדת למול התדר העז, הסוחף, שלה. המאוהב הוא נכבש שרוצה גם לכבוש. המאוהבות היא גאות, כמוה כים הגואה שמבקש לכבוש את החוף. המאוהבות טורפת כל סדר, מקרעת את המחיצות שנועדו לגונן על היחיד ושימשו לו חומה, משליכה אותו לשטח הפקר.
נהוג לדבר על התאהבות שבין איש לאישה, אבל יש גם התאהבויות אחרות, כשבכל אחת מהן ארוגה הטלטלה, הטלטלה שיכולה להיות גם רכה, מערסלת, כמו, למשל, ההתמוגגות מתינוק. נראה שבכל מקום ומקום נוהגים הורים לומר לילדם הקטן מתוך חיבה "אני אוכל אותך!" – כשזו מעין התבדחות, אבל גם בה חבויה המשאלה להתמזג, להתערות, לבטל את הנבדלות. ובידוע הוא שגם את קשרי הנפש שבין ילדים לבין הוריהם לא ניתן לתחום בקלות בתחום הנינוח, המתון.
המאוהבות, מעצם טבעה, מגבירה, לעתים קרובות, את תחושת הגלמידות. דווקא כשהחיץ בין שניים נדמה כה דקיק, נוכחים לדעת שאין, למעשה, שום אפשרות להבקיעו.
ובכל זאת, בכל מופעי האהבה לסוגיהם יש רגעים נדירים שבהם הגרעינים השונים נמחקים להרף קצר, ואין אז באהבה זה מול זה, כובש ונכבש, ואין אז שניוּת. באותם זמנים נדרים מתברר שאף שלאהבה אינספור צורות וביטויים ושמות, וצריך היה להעניק למופעיה שמות רבים מאוד, כפי שמספרים שהאסקימוסים נותנים למופעיו השונים של השלג, הרי שאלה רק ענפים שונים הבוקעים מגזע משותף. לא לחינם שווה "אהבה" בגימטרייה ל"אחד".
בתחושת האהבה, בכל תחושת אהבה לגווניה ולתדריה, יש עליות ומורדות. האהבה כמוה כדופק, כנשימה – אף היא יוצאת ובאה, עולה ויורדת. יש שהיא נעלמת, ונדמה שהייתה אך ורק תעתוע, ואז במפתיע היא צצה לה שוב, במקום זה או אחר. אם מדובר בהסתר פנים במובן האלוהי, הרי שהאהבה, שאף היא אחת מפני האלוהים, נוטה להסתתר. וכשהיא נעלמת, צפה ועולה שוב הבדידות בכל תפארת נוראותה ומגיחים החימה והאיבה והניכור.
לפני השלי שלך
ואיך למרות כל ההסתייגויות שלי מלדון באהבה, הכברתי בה כל כך. בלא דעת הפכו הסוגריים שביקשתי להכניס להיות עיקר. אך אשוב אל החמדה.
החמדה מהווה סימפטום, מעין רמז מקדים, לקיומה של האהבה. היא קול החצוצרות המרגש, שמבשר על קיומו של המלך. היא ריח הגשם שממלא את החלל עוד לפני שיורד היורה.
בשפה העברית נוטים להבדיל בין "חמדה" לבין "חמדנות", כשלראשונה גוון נעים ולאחרונה גוון שלילי. האם ההבדל ביניהן מתבטא במינונים ובעוצמה? גם אם כך, הרי שכשחומדים קשה לדעת מהם המינונים המדויקים והנחוצים ולווסתם. ושמא ההבדל הוא בכך שהחמדה מתקשרת לעולם הרוח והחמדנות לעולם החומר? גם אם כך, הרי שההבדל אינו פשוט. הרוח והחומר באים זה בזה, נבללים זה בזה, החיץ ביניהם לא ברור ומוגדר. לא בכדי מקושרת אפילו המילה "כסף" לכמיהה, לכיסופים.
ובין כה וכה, עולה שוב השאלה מהו אותו דיבר עשירי עלום – שהוא האחרון בעשרת הדיברות, ושמפאת מיקומו ברור שיש לו חשיבות גדולה. האם הוא בא להדגיש בהדגשת יתר את שאומרים הדיברות כולם – "היה אתה עצמך" – כלומר, אתה לא נזקק לאלוהים אחרים מעבר לאלוהי האוטוביוגרפיה שלך, אל תיקח לך אֵל של זולת על פניו, כבד את הוריך, את העובדה שדווקא מהם יצאת, אל תחפוץ באחרים על פניהם, יש יום בשבוע שבו תוכל להיאסף אל עצמיותך, אל לך לרצות במה שאינו שלך, אל לך לקחת נפש של אחר, רכוש של אחר, אישה של אחר, ולסיכום כל אלה – אל לך לחמוד. אינך נצרך לְשֶׁל אחר. החיים בתחומך שלך מהווים מרחב אינסופי. די לך בהם.
או, אולי, מופיע כאן האיסור לחמוד כמין קריצה שמרמזת על הבלתי אפשרי, כאותו עץ נחמד שניטע בגן העדן במטרה סמויה שפריו ייאכל. מפני שבעוד האיסורים הקודמים – "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף" – מדברים על הימנעות מפעולה, הרי ש"לא תחמוד" מדבר על איסור חשיבה. וכידוע, אין דרך לכפות על המחשבה את מהלכיה.
הייתכן שהחמדה שובצה בבריאה כאיסור מפתה, שנועד, מלכתחילה, להפרה, כמין הורמון של "מים גנובים ימתקו"? הרי ברור לכול, כשם שמסוכן לחמוד כך מסוכן גם לחיות.
החמדה והחמדנות, האהבה והמאוהבות, ואפשר להוסיף כאן גם את הקנאה, נובעות כולן מהרצון העמוק להשיב את העולם המחולק והמפולג אל המקום הראשוני של האחד, שבו אין הבדלים בין שלי לבין שלך, בין אני לבין אתה.
וכל אלה ימיהן כימי עולם. הן יונקות מגעגועים לשורש הקמאי האחד שכולנו נגזרנו ממנו. אבל אותו רצון עמוק לאיחוי, מלבד לרגעים או להבלחות קצרות, נידון להישאר בגדר כמיהה שאינה בת השגה. מפני שכל אחד מאיתנו נולד לתוך זהות מסוימת, ולכן הוא משויך לדיוקן מסוים, לגוף מסוים, למשפחה מסוימת, לעם מסוים, לתרבות מסוימת, לתקופה מסוימת, לקורות חייו.
וגם אם יש תרבויות שמנסות לאיין את האישיות הפרטית או את זו השבטית, מתוך תחושה שהן בגדר אשליה בלבד, כשבחלק מאותן תרבויות מכוונים לבטל גם את החמדה ואת התשוקה – הרי שהיהודי מתבקש להישאר הוא, על זהותו האישית והשבטית. ולכן הוא חומד. לעתים הוא חומד לו לצון, ולעתים הוא חומד לו ארץ חמדה. נולדת אתה, נאמר לו. עליך להיות אתה. אבל דווקא במה שנדמה לך כמוגבלות, נאמר לו, טמון גם סוד כוחך בחיים האלה. כי כולך מחמדים. כי אתה, לטוב ולמוטב, כלי חמדה. כי גם שלא מדעתך, מראשיתך נוצרת להיות חומד ונחמד.
ואם שאלתי בתחילת הדברים האם האדם יכול להשתוקק אל עצמו, הרי שניתן לענות על כך גם בחיוב. האדם מהווה מסתורין גם לו לעצמו, לכן הוא יכול לחמוד גם את הזר שבתוכו, להשתוקק אליו. לעולם לא יגיע אליו באמת. ואידך זיל. וֶאֱהַב. וַחֲמוֹד.