לפני 8 שנים. 3 באוגוסט 2016 בשעה 9:57
פעם בשבוע אני מבקרת את דודה רבקה באחד המוסדות הגריאטריים בכפר סבא. זו יכולה הייתה להיות עוד אחת מאותן חובות משפחתיות שאינן נעימות בעליל, בראש ובראשונה כיוון שלדודה רבקה היו מוניטין מימים ימימה כאדם לא נעים, שלא לומר בלתי נסבל לחלוטין. לנו, קרובי משפחתה, נראָה שאת מרבית זמנה העבירה דודה רבקה בטרוניות ובקובלנות בלתי פוסקות על העולם, בוראו וברואיו עלי אדמות, ובפרט במירור חייו של ברוא ספציפי, הלא הוא הדוד יצחק. לאחר שנים לא מעטות בהן הוטחו באותו דוד יצחק האשמות בכל תחלואי תבל – למן שמנת שקנה והחמיצה טרם זמנה ועד לבחירתו שלא להתפרנס כראוי לדודתנו הכבודה – החליט הדוד לילה אחד שדי לו, והתפגר אל עולם שכולו טוב.
הדודה, שלא נותר לה יותר דוד יצחק להלין עליו, השתתקה, כי הלא אין כל דרך ארץ ברטינה מול זרים, וגם אין בכך טעם. רק אותנו, שהיינו באים לבקרה אחת לשבוע-שבועיים, הייתה מזכה בעקמומי אף ובהערות עוקצניות שכוונו כהלכה. אולם דוד יצחק היה רק אחד, והדודה, שכבר לא היה לה מי להתחדד בו, נתקהתה ועברה בסופו של דבר להתגורר באותו מעון לבני גיל הזהב. לאחר שניטל ממנה עוקצה נותרה אישה ורדרדה המחייכת שוב ושוב אל מבקריה ושואלת אותם בנימוס מופלג מי הם, את מי הם מחפשים ואם הם רוצים לשתות בינתיים כוס תה עם פרוסת עוגה. כיוון שטבענו האנושי מכריח אותנו להשוות כל מצב עם עברנו ועם מאוויינו, הרי שהביקור השבועי הפך להיות אולי פחות אישי אולם נסבל לאין שיעור, ואני עושה זאת בשלווה יחסית.
לאחר שנים של הרבה תה ומעט קשר עין, נדד מבטי באופן טבעי אל שאר הכורסאות הפזורות בלובי, ואל הקשישים המאופסנים בתוכן. את תשומת לבי לכד זקן בשם שאול הופמן. בדרך כלל הוא יושב בכורסה הקרובה לדלת הכניסה לחדר האוכל, מרוכז בעצמו. מדוע דווקא הוא צד את מבטי? אני מניחה שהדבר נבע מהניגוד בין מראהו, שנשתמר בו עדיין משהו מחיוניות העבר, לבין מצבו הסטטי בהווה; שיערו עדיין מדיף ניחוחות אחרונים של אדמוניות מתולתלת ועיניו הירוקות שאינן רואות מאומה בוהות במקום עלום מעבר לדלת, חוזות במה שאינו כאן.
שאול הופמן אינו לבד בעולם; יש לו שני ילדים. אחת מהם מתגוררת בארצות הברית אך מגיעה לבקר עם בעלה והבנים פעם בשנה, ויוצאת לא לפני שהספיקה לפרוק רגשות אשם ומזוודה עמוסת בגדים חדשים שטיפחה בחודשים שקדמו לביקור. הבן השני גר ברעננה ומגיע כל יום שלישי אחרי העבודה. בשבתות, אחת לשבועיים, הוא לוקח את שאול אליו הביתה לשעות אחר הצהרים ומחזיר אותו לפני ארוחת הערב.
ובכל הזמן הזה שאול הופמן אינו מדבר ואינו זז. לאחר תקופה ממושכת בה ניסו כמה מהאופטימיים באנשי הצוות הסיעודי להילחם בעובדה מוחלטת זו, הם התייאשו והפסיקו. בכל בוקר מוליכה אותו המטפלת, כשהוא נשען עליה, מחדר האוכל אל הכורסה. בשעות הצהרים והערב מישהו אוסף אותו אל חדר האוכל, שם מגישים לו כף גדולה. לאחר שהוא מסיים מנקים את השאריות מסנטרו ומחזירים אותו אל פינתו הקבועה. כשהוא צריך להתפנות, הוא מצלצל בפעמון קטן הנתון בידו, ומישהי באה לסייע לו. רק כשהבן מגיע הוא מצליח לחלץ את אביו מחומותיו:
"חיים?"
הוא לופת את ידו של הבן בחוזקה ולא מוסיף לדבר. לאחר כעשר דקות אחיזתו מתרפה. כשהוא נרדם בכיסאו, חיים נפנה לדבר אלי בעודו מעסה את היד.
שעות רבות היו לנו במצטבר, ובין שיחות על קפה ותוגה על המצב הכלכלי העולמי והתחזיות הקודרות על התחממות כדור הארץ, נודע לי סיפור חייו של שאול. הוא נולד בחלקה הראשון של המאה הקודמת. אמו נהגה לספר עליו שהוא כל כך רצה להתחיל כבר לחיות, עד שהגיח מבטנה כבר בחודש השמיני להריונה. הרופאים ניבאו כי לא יעבור שבוע ימים וימות ברעב, אך הפעוט מצץ מי סוכר שנתנו לו האחיות, עד שהצליח לאחר כמה ימים לשתות מעט חלב במזרק, ולאחר ימים נוספים – לינוק כאחד התינוקות.
בפרוץ המלחמה היה שאול נער צעיר. רק שילוב פנטסטי של "מראה טוב", תושייה, מזל ממוזל ודבקות בהבלי העולם הזה הותיר אותו בחיים. עד מהרה הצטרף לאחת מקבוצות מבריחי המזון שהשתחלה בין פרצות הגטו ומצאה את פרנסתה בצד הארי. כשחזר הביתה באחד הערבים, לא הייתה אמו יותר בין החיים. כיוון שלא נותר לו איש בגטו, צרר את בגדיו החמים ומעט חפצים שנותרו עדיין בבעלות אמו ועבר אל הצד השני. הוא מכר את החפצים וקנה תמורתם סיגריות. זמן-מה התפרנס ממכירתן ומסחיבת מזוודות לעוברים ושבים בתחנת הרכבת, אך הסכנה הייתה גדולה, ועד מהרה עלה על אחת הרכבות וברח אל המזרח.
"ושם הוא פגש בפרטיזנים?" שאלתי את חיים, לוגמת מספל נס קפה גדול.
"לא פרטיזנים ולא נעליים. הוא הצטרף לקרקס."
חיים לא ידע לספר לי היכן ואיך בדיוק קרו הדברים. לאחר פעמים רבות בהן כפסע היה בינו ובין המוות, התגלגל אביו אל קרקס נודד. שם הציג את עצמו כפאוול, פליט, וביקש לעבוד. בעל הקרקס לא שאל שאלות מיותרות והציע לו לטפל בסוסים. בימים הוא שטף, האכיל וסירק אותם, ובערבים רכבו עליהם, לקול מצהלות הקהל, שני ליצנים ששיחקו חיילים גרמנים שיכורים הנלחמים בטעות זה בזה. חודשים רבים עברו עליו בקרקס, עד שערב אחד שתו הליצנים מעל ומעבר לדרישות התפקיד. השניים החלו, כמו בכל ערב, במסכת גידופים ספוגי זיג הייל ואלכוהול, ונפנפו באגרופיהם ברוב רושם. בין לבין לגמו עוד קצת מבקבוקי הבירה שבידיהם. המילים הקשות עשו את שלהן, ושני הליצנים התחממו והחלו להרביץ מכות של ממש. בין האגרופים והבעיטות איבדו השניים את שיווי המשקל והתגלגלו מסוסיהם אל הרצפה הקשה. חבולים וכואבים עברו למהלומות קרב, לשמחת הצופים, עד שלאגרופים החשופים נוספו גם שברי הבקבוקים. זה כבר היה מסוכן, ושאול-פאוול, שעמד עד אותו רגע מאחורי הקלעים, זינק להתערב. בזו אחר זו עיקם את ידיהם של שני הליצנים עד שנפלו מהן השברים, וזרק את השניים, בעודם מייללים בכאב, לשני צדי הזירה. בסוסים הנסערים דחק שיחזרו למקומותיהם, אל מאחורי הקלעים.
עד אותו רגע עודד הקהל את שני הנִצים בקריאות ובשריקות. אולם עתה, כשנקטעה ההצגה בלי הכרזתו הברורה של מנצח, היו מי שהביעו את אי-שביעות רצונם בזריקת מכל הבא ליד. לאחר שהצליח להתחמק בקושי ממטר אבנים ופותחן בקבוקים אחד, הרים שאול-פאוול את האחרון מן הרצפה ויידה אותו חזרה במשליכים. מן הקולות שנשמעו הבין שגם פגע. את הסוסים, כך הסיק, כבר לא יספיק להאכיל הלילה. הוא צרר את צרורו והמשיך הלאה אל המרחבים העצומים של סיביר.
את המסלול המדויק לא ידע הבן לספר, אולם מסתבר שהתחנה הבאה הייתה מפעל גדול בו חיפשו באותה העת עוזר טבח. למרות שאמו תבעה ממנו לא פעם לברור אורז או לערוך את השולחן, לשאול לא היה דבר וחצי דבר עם תענוגות עולם הבישול, אך רצון עז לאכול היה גם היה. הוא ניגש אל מנהל המטבח המרכזי וסיפר כי טרם המלחמה סייע לבשלנים במלון. המנהל לא ביקש לדעת את שמו של המלון. תחת זאת ביקש משאול לפשוט את ידיו. אחרי שהעביר מבט בציפורניו (שהיו כסוסות עד הבשר, ולכן גם נקיות במידה סבירה), הורה לו לקחת סינר ולהיכנס למטבח.
בין המטגנים, הקוצצים והבוזקים מצא שאול את מקומו. אם היו לו חששות שמא תתגלה התרמית, הרי שאלה התבדו עד מהרה. כל שהיה עליו לעשות היה לקלף ולחתוך אין-ספור תפוחי אדמה. לאחר שצבר לזכותו די קליפות, החל שאול להציע הצעות. פעם אחת הייתה זו הצעה לשיבוץ חלופי של השוטפים והמקלפים. פעם אחרת הייתה זו הצעה שנועדה להקטין את כמות הירקות הנזרקים בסוף כל יום עבודה. ופעם שלישית… השנה בה עבד שאול במטבח הגדול הפכה אותו לקולף סביר, אך לאיש תפעול מצוין. כך אירע שבתום אותה שנה מונה שאול למנהל זוטר. עשרה חודשים מאוחר יותר עבר לנהל את מטבחו של מפעל סמוך, מאתיים קילומטרים משם.
המלחמה הסתיימה. ענני השחור שקפאו במקומם זמן רב מדי החלו סוף-סוף לנוע, כשהם חושפים פיסות זערוריות של מציאות נורמלית. כמו רבים אחרים, החליט שאול לעזוב את ערבות סיביר ולשוב מערבה. כשירד בתחנת הרכבת כמעט ולא זיהה את התלים המעשנים שהיו פעם עיר הולדתו. בכל מקום הסתובבו אנשים, ערב רב שהיה נתון עד זה לא מכבר בכבליה של שנאה יוקדת, פניהם מעוותות ורגליהם הולכות בקצב אחיד. ועתה, משנתרופפו השרשראות, נרפה הגוף ונשתחררו הפנים עד כי נמחקה מהן כל הבעה. חגים היו קדימה ואחורה, כשברי אנייה טרופה שעוד רגע יתנפצו אל החוף. בים האנשים לקחו אותו רגליו בדרכיהן הידועות. הגיע הביתה, אולם בעזובות המפויחות של ביתו גרו עתה אחרים, ומבין כל אלה שצבעו פעם את ילדותו לא הצליח למצוא איש – רק ליקט, פה ושם, כמה פנים חיוורות, אך שוב לא זכר את שמן.
עברו ימים והאבק החל לשקוע. ברחבי העיר החלה לנשב רוח חדשה. "לבנות!" היא לחשה. "לבנות!" נענו האנשים, והחלו לנוע לקול הלמות הפטישים. שאול מצא מבנה בקומת הקרקע של בניין מתפורר באחד הרחובות במרכז העיר. לאחר שציפה אותו בטפטים פרחוניים ותלה וילונות שיסתירו ככל האפשר את הרחוב, הביא טבח, מלצר, עשרה שולחנות, כלי מטבח, מפות וסכו"ם, ופתח בית אוכל קטן. חלון קטן שהותקן בין החדר המרכזי והמטבחון שימש להעברת המנות בכיוון אחד והצלחות המלוכלכות בכיוון השני.
הניסיון שצבר שאול בשנות המלחמה היטיב עמו; הטבח ששכר הפליא עשות בחומרי הגלם שהביא לו שאול מהשוק, בסיועם האדיב של תבלינים אקזוטיים שהוגנבו אל המטבח ממיטב ספסרי העיר. הטבח בישל מיני תבשילים, המלצר שירת את הסועדים, ושאול עבר ביניהם, מוודא שהכול לשביעות רצונם.
ואלה הלכו ורבו. עד מהרה עשתה לה השמועה כנפיים, ובין עשרת השולחנות המקוריים נדחקו שולחנות נוספים. לאחר כחצי שנה עבר המקום אל רחוב מרכזי יותר, בו שופצו מספר בניינים. כעת היו במסעדה עשרים שולחנות. דלת עץ כבדה הובילה אל המטבח ונפתחה מדי פעם, מאפשרת לריחות השונים להיכנס ולהכריז בפני הסועדים על בואה של המנה הבאה.
צחקוקים, פלירטוטים, עסקאות מעל ומתחת לשולחן, דיונים אפופי סיגריות… פה פקידים משופמים עם נשותיהם סוקרים את סביבותיהם בחשיבות עצמית מופלגת, שם אנשי תיאטרון נוחרים בבוז לעבר הראשונים, באמצע סטודנטים וסטודנטיות מתווכחים בלהט עם כל מי שמוכן לשמוע, ובצד כמה גברים בחליפות עשויות-לפי-מידה, שאין כל טעם לשאול לעיסוקם, מתלחשים ומעלים תמרות עשן.
ושאול? עם הפקידים הוא מחריב עולם ישן ומהלל את עמלי הכפיים; עם בני התרבות – מבכה את בגידתה; ולאלה שעדיף לא להכביר עליהם מילים הוא ממלא בשקט את הכוסות ועוזב במהירות.
משופם אחד מסמן לשאול באצבעו, שיבוא. מוריד כוסית וודקה וצלחת של דג מלוח.
"הרבה אורחים יש לך פה."
שאול מחייך.
"יותר אורחים ממה שאפשר לנחש כשבוחנים את הספרים שהגשת…"
"עוד קצת, אדוני הפקיד? על חשבון הבית."
"כן, תודה," הוא עונה. "אתה יודע, אני אדם יסודי. כל מה שצריך הוא לעבור שורה-שורה, ובסוף המספרים יספרו את האמת."
הוודקה נמזגת, וחיש נעלמת.
"משהו נוסף, אדוני?"
"לא. חשבון, בבקשה."
הוא מישיר מבט אל שאול, ואומר לו בשקט: "אתה יודע, אנשים כמוך הם כמו העשבים שצומחים ראשונים אחרי שהיער נשרף. אתם אולי נובטים מהר, אבל אל תשכחו שאתם גם הכי בולטים בשטח. אתה מבין, כל מה שצריך הוא לאתר את הספרון הקטן שאתה מחזיק עם המספרים האמיתיים. או שהוא בבית, או שהוא מוחבא עמוק במשרד. אבל אל דאגה, אני אמצא אותו."
החשבון מגיע. כסף יוצא מהארנק. כסף נכנס אל הקופה הרושמת.
"אני לא יודע מאיפה אתה משיג אותה, אבל זו וודקה מצוינת. תזכור למזוג לי את אותה אחת בפעם הבאה."
המשופם יוצא.
שאול מתבונן בגבו המתרחק, מוזג לעצמו כוסית וודקה ומחייך. את הוודקה הוא יזכור, כמו את יתר הדברים. כל המספרים האמיתיים, מהראשון ועד האחרון, מתויקים בראשו.
"אבא שלך סיפר לך את כל זה?"
"כן, בזכות הכסף שהוא שם בצד הוא קנה לנו דרכונים בשביל לעלות לארץ ושיחד את מי שהיה צריך לשחד." אמר חיים, "את מבינה," הוסיף, "לאבא לא הייתה גולגולת בתוך הראש. הייתה לו כספת."
"ומה קרה כשעליתם לארץ?"
"אנחנו עלינו לארץ. אבא איבד את הכול."
בימים שאחרי מלחמת ששת הימים כולם רצו להגיע לישראל, למדינה שסוף סוף יוכלו ללכת בה בגאון. להרגיש כמו מלכים. כל חבריה וחברותיה של בתו של שאול חלמו ודיברו על העלייה ארצה. אחרי ששלוש מבנות כיתתה לשעבר של הבת עזבו והיגרו, הציעה שיעשו מעשה ויעזבו את המקום הזה, שאיבדו בו את עברם ואין להם בו עתיד.
"מה אנחנו יודעים על העתיד? סבא וסבתא שלך ידעו עליו משהו? אנחנו ידענו? מה שחשוב הוא שיש יופי של הווה," ענה לה שאול. "אם כבר לעזוב, אז לארצות הברית. אני מכיר כמה בנדיטים שעברו לא מזמן לניו יורק. בטח יוכלו לעזור לנו קצת בהתחלה."
דיבורים על השלג והקור שישאירו מאחוריהם לטובת שמש, שמיים וים כחול. וציונות.
"ציונות? את יודעת למה ארצות הברית? כי יהודים זה כמו דשן. כשיש מהם קצת, הם משביחים את הקרקע. כשהרבה מהם נמצאים ביחד, זה סתם חרא."
עוד דיבורים על ייעוד. על תקומת העם במולדתו. על אנטישמיות שתמיד הייתה ותמיד תהיה. גם בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות.
כסף רב נשפך עד שעלה בידי שאול להתוות מסלול בטוח שיוביל את כל בני המשפחה אל כבש המטוס. הכסף התחלק בין אנשי ההגירה השונים שטיפלו במסמכי המשפחה – כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו. המסע נמשך מספר חודשים, וכלל המתנה ממושכת באוסטריה, אולם לבסוף הגיעו שאול, אשתו, חיים בנו והבת עם בעלה הטרי לארץ. שנתיים מאוחר יותר היגרה הבת יחד עם בעלה לשיקגו.
הכול היה רע. וקשה. האוכל היה גס בטעמיו. השפה – כולה חריקות. שאול לא הכיר כמעט אף אחד, וכל מי שהכיר ממילא לא יכול היה להועיל לו. אנשים בקושי הועילו לעצמם.
אחרי שסיים את לימודיו באולפן, היה צריך להביא כסף הביתה. על הקמת מסעדה לא היה מה לדבר. לא היה במה להקים ולא ברור היה למי להקים. מי בכלל הולך למסעדה בלב מדבר? בלית ברירה החל לעבוד בסבלות בסופרמרקט השכונתי. סחב בקבוקי זכוכית וארגזים מן המשאית וארגן אותם על מדפים. היה צריך להגיד בכלל תודה כי בעל המקום, גבר שמן ונוטף זיעה בשם אולג, נתן לו את העבודה רק בזכות הרוסית המשובחת שבפיו – "ממש אי אפשר לדעת שאתה לא משם." מזל שהיה לו כישרון מולד לשפות. ומזל שאולג היה נשוי. אדה הייתה אישה עגלגלה ותפוחת לחיים שבעיניה החומות נקוותה תוגה כששמעה את שמו של הגטו ממנו ברח שאול. היו לה דודים שם, היו ואינם עוד.
"אבא אף פעם לא אמר משהו על זה שמצאנו את עצמנו כאן," סיפר חיים, "אבל כשמישהו היה מזכיר את ארצות הברית, השפתיים היו נקפצות והוא היה מעביר את השיחה לנושא אחר."
רבים מהדברים הרעים, מטבעם נדרש להם זמן רב להתגלגל ולצבור תאוצה ולפתע הם ניצבים מולנו במלוא גודלם ואי אפשר להתחמק מנוכחותם. הם היו שם קודם, אבל לא שמנו לב.
אחרי שנתקל יותר ויותר בחפצים שעמדו מצדדיו, הבין שאול הופמן שהוא מתעוור. ההבנה באה אחרי שכבר איבד את מרבית שדה הראיה בשתי עיניו. כל שנותר לרופאים באסף הרופא היה לספר לו שיש לו גלאוקומה, ושתוך כמה שנים לא יראה כלום. אבל אולי אפשר עוד להציל משהו, אמרו והציעו לנתח.
אחרי הניתוח חלה הדרדרות נוספת.
אז אולי אפשר יהיה להציל משהו בעזרת טיפול תרופתי אגרסיבי.
שאול טפטף את הטיפות פעמיים ביום, אבל כעבור שנה היה עליו לעזוב את העבודה בסופר.
הוא הלך לרופאי העיניים ושאל אותם מה אפשר לעשות. אולי עוד ניתוח? הם אמרו שהם מצטערים, אבל לא. המחלה מתקדמת מדי, והעצב חולה מדי, כך שניתוח נוסף רק יאיץ את הבלתי נמנע. הם מציעים לו ללכת למרכז לעיוור ולחפש כלב נחייה. הוא הציע להם לחפש לעצמם מקצוע אחר.
ופתאום זה נגמר. שאול הסתגר בביתו, נשכב במיטה והודיע שיקום ממנה רק כשתחזור לו הראיה.
"ואבא שלך נשאר במיטה? לא זז יותר?"
"כמעט. בהתחלה הוא עוד היה במין כיסא מרופד כזה שהיה במרפסת. את יודעת, מרפסת כזאת כמו בהמון בתים שעמידר בנו באותה תקופה. אמא שלי הייתה לוקחת אותו לשם לפני שהיא הייתה יוצאת לעבודה, ושם הוא היה יושב עד שהייתה חוזרת אחר הצהרים. היא הייתה תופרת, עבדה במתפרה. כשחזרה מהעבודה הייתה מכינה אוכל, מביאה אותו לכיסא עם מגש ומפנה אחרי חצי שעה. בתקופה ההיא אבא ראה עדיין צללים, אז כשהחשיך הוא היה צועק לה 'סונ-יה!' והיא הייתה באה ולוקחת אותו למיטה. שם הוא נשאר עד למחרת בבוקר."
"איך היא הסכימה לזה? היא לא התנגדה?"
"מה את חושבת, שהיא לא צעקה עליו, לא התחננה שיפסיק? לא אמרה לו שהוא קובר את עצמו ואותה בחיים? אז אמרה. כל השכונה שמעה. אבל הוא היה עקשן. וככה הוא רצה. אז היא לקחה אותו בבוקר והחזירה אותו לקראת ערב למיטה."
"בן כמה הוא היה אז?"
"חמישים ושש, שבע. לא צעיר, אבל עוד רחוק מלהיות מבוגר."
ניסיתי לדמיין לעצמי את שאול הופמן שמולי, צעיר ב… פתאום לא הייתי בטוחה בן כמה הוא. כנראה שהוא צעיר יותר משחשבתי. דמיינתי אותו יושב שם, בכיסא, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה.
"כמה זמן הוא ישב שם?"
"בערך שבע או שמונה שנים."
אלוהים אדירים.
"ואז הוא ישב פחות ופחות בכיסא. נשאר לשכב במיטה. את מבינה, הרגליים היו חלשות מדי. כבר לא היה לו כוח ללכת בכוחות עצמו."
אולי בגלל החיים הקשים שהיו מנת חלקה ואולי מסיבות אחרות, שלוש עשרה שנים אחרי ששאול הופמן החליט להפסיק לחיות, סוניה הופמן מתה. זה היה התקף לב מסיבי – אחד יותר מדי. בשנה האחרונה לחייה הסתגר שאול בחומותיו. הוא הפסיק לדבר עם בני משפחתו. אפילו אִתה בקושי דיבר. רק מלמל מדי פעם, כהוזה. כשאחזה בידו עוד ועוד היה בסוף מזהה אותה וקורא בשמה.
אך מרבית הזמן חי שאול בתוך עצמו. לפעמים היה מחשב חישובים בקול רם. לפעמים היה מתגנב אל הצד הארי, מפחד שמא הגרמנים יתפסו אותו. לעתים גילה שאמו איננה עוד, ושעליו להמשיך הלאה. והוא המשיך – מזרחה, אל עבר סיכוי שתמיד היה קיים, סיכוי שאולי, אולי יהיה יותר טוב.
מאז סיפר לי חיים כל זאת, התבוננתי פעמים כה רבות בשאול הופמן זה, שיושב על כיסא, מכונס בעצמו. האיש שאיבד את הכול ועוד קצת, ולא יכול עוד.
אתמול יצא לי לבקר שוב את הדודה. הוא היה שם כרגיל, עיניו רואות את שאיננו כאן. אז הגיע סניטר עם מגש עמוס כלים ובעט לפתע בשולי השטיח הסמוך לדלת הכניסה לחדר האוכל. שיווי משקלו הופר והמגש שנשא נפל. אתו נפלו הספלים והכוסות, וחלקם התנפץ ברעש גדול על הרצפה. נתזי תה ועוגת לימון מצאו דרכם אל הזקן שהיה שקוע כרגיל בשלו. הוא נרעד קלות וקפץ מעט בתוך הכורסה. אפילו פלט קול זעקה מהיר. בלי לחשוב זינקתי אליו ואחזתי בידו.
"הכול בסדר, שאול," אמרתי, "הכול בסדר. רק כמה כלים נשברו. זה הכול."
הוא הפנה את מבטו לעברי, עיניו מנצנצות.
"אדה," שאל ברכות, "את כאן?"
___________________________
מתוך הספר: "זמן ביניים" מאת מאיה דנק (הוצאת פרדס).
אתר - קורא בספרים - https://korebasfarim.com/2016/06/20/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%A7%D7%A6%D7%A8-%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%95%D7%A4%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%94-%D7%93%D7%A0%D7%A7-%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A/
