הדבר הראשון שהתינוקת עשתה לא בסדר זה שהיא תלשה דפים מהספרים שלה. אז קבענו חוק לפיו בכל פעם שהיא תולשת דף מספר היא חייבת להישאר לבד בחדר לארבע שעות, מאחורי הדלת הסגורה. היא תלשה בערך דף ביום, בהתחלה, והחוק עבד די טוב, למרות שהבכי והצעקות מעבר לדלת היו מטרידים. הצדקנו זאת בכך שאמרנו שזה המחיר שיש לשלם, או חלק מהמחיר שיש לשלם. אבל אז ככל שהאחיזה שלה השתפרה היא החלה לתלוש שני דפים בבת אחת, שמשמעותם שמונה שעות לבד בחדר שלה, מאחורי הדלת הסגורה, שפשוט הכפיל את המטרד לכולם. אבל היא לא הפסיקה לעשות זאת. ואז ככל שהזמן התקדם התחלנו לקבל ימים בהם היא תלשה שלושה או ארבעה דפים, מה שהוביל לכך שהייתה לבד בחדרה במשך פרקי זמן של עד שש-עשרה שעות ברצף, דבר שהפריע להאכלות נורמליות והדאיג את אשתי. אבל הרגשתי שאם אתם קובע חוק אתה חייב לדבוק בו, חייב להיות עקבי, אחרת הם יקבלו את הרושם הלא נכון. היא הייתה בערך בת ארבעה-עשר או חמשה-עשר חודשים בשלב זה. בדרך כלל, כמובן שהייתה הולכת לישון כעבור בערך שעה של צרחות, זה היה חסד. החדר שלה מאוד נחמד, עם סוס נדנדה יפה מעץ ובערך מאה בובות ודובונים. הרבה דברים אפשר לעשות בחדר הזה אם משתמשים בזמן בתבונה, משחקים וכל מיני דברים. לרוע המזל, לפעמים כשפתחנו את הדלת ראינו שהיא תלשה עוד דפים מעוד ספרים בזמן שהייתה בפנים, ואת הדפים האלה יש להוסיף לספירה הכללית, למען ההגינות.
שמה של התינוקת היה נולדה לרקוד. נתנו לתינוקת קצת יין אדום, לבן וכחול, ודיברנו אתה ברצינות. אבל זה לא עזר.
אני מוכרח להודות שהיא נעשתה פקחית למדי. היית בא אליה כשהיא הייתה משחקת על הרצפה, ברגעים הנדירים בהם לא הייתה בחדרה, והיה שם ספר, פתוח לידה, והיית מסתכל עליו והוא היה נראה בסדר לגמרי. ואז היית מסתכל מקרוב ורואה שלדף אחד הייתה פינה קטנה קרועה, יכול בקלות להראות כמו בלאי טבעי, אבל אני ידעתי מה היא עשתה, היא תלשה את הפינה הקטנה הזו ובלעה אותה. אז זה היה חייב להיחשב, וכך היה. הם יעשו כל דבר אפשרי כדי לסכל אותך. אשתי אמרה שאולי אנחנו נוקשים מדי ושהתינוקת מאבדת ממשקלה. אבל אני הדגשתי לה שלתינוקת יש חיים ארוכים לחיות ושהיא חייבת לחיות אותם בעולם עם אחרים, חייבת לחיות בעולם בו יש חוקים רבים, רבים, ואם אתה לא יכול ללמוד לשחק על פי החוקים אז אתה תיוותר בחוץ בקור, בלי אופי, מנודה ומוחרם על ידי כולם. פרק הזמן הארוך ביותר בו השארנו אותה בחדרה ברצף היה שמונים ושמונה שעות, וזה נגמר בכך שאשתי הורידה את הדלת מהצירים עם מוט ברזל למרות שהתינוקת עוד הייתה חייבת לנו שתים-עשרה שעות בגלל שהיא ישבה על תלישה של עשרים וחמישה דפים. אני החזרתי את הדלת לצירים והוספתי מנעול גדול, כזה שנפתח רק אם אתה שם כרטיס מגנטי בחריץ, ואני שמרתי על הכרטיס.
אך העניינים לא השתפרו. התינוקת הייתה יוצאת מהחדר כאחוזת טירוף ורצה אל הספר הקרוב ביותר, לילה טוב ירח או מה שזה לא יהיה, ומתחילה לתלוש ממנו דפים בקצב. זאת אומרת היו שלושים וארבעה דפים של לילה טוב ירח על הרצפה תוך עשר שניות. כולל הכריכה. התחלתי קצת לדאוג. כשחישבתי את החובות שלה, מבחינת שעות, יכולתי לראות שהיא לא תצא מהחדר שלה עד 1992, אם בכלל. בנוסף לכך, היא נראתה די חיוורת. היא לא יצאה לפארק כבר שבועות. היה לנו פחות או יותר משבר אתי בידינו.
פתרתי אותו על ידי כך שהכרזתי שזה בסדר לתלוש דפים מספרים, ומעבר לכך, שזה היה בסדר לתלוש דפים מספרים בעבר. זה אחד הדברים המספקים בלהיות הורה – יש לך הרבה אפשרויות, כל אחת מהן שווה זהב. התינוקת ואני יושבים בשמחה על הרצפה, זה בצד זו, תולשים דפים מספרים ולפעמים, סתם בשביל הכיף, אנחנו יוצאים לרחוב ומנפצים שמשה של רכב ביחד.
© 2011 Shay K. Azoulay. All rights reserved.
