כשנשאל האיש הזקן במבחן זיכרון מיני־מנטל מה כתובתו, הוא לא ידע לענות. כשנשאל איזה יום היום, לא ידע לענות. גם את השנה לא זכר, וכשהתבקש לציין את גילו נקב במספר לא מדויק, סטייה של עשרים שנה. בתו של האיש הזקן ישבה לצדו ורק אז הבינה את המצב לאשורו. רק אז, כמו שאומרים, נפל לה האסימון. מה תלוי פה על הקיר? הצביעה הבוחנת הצעירה על הקיר. האיש הזקן הסתכל על שעון הקיר שעל הקיר ולא זכר איך קוראים לו. תן לי בבקשה ארבע מלים שמתחילות באות בית, קראה הבוחנת הצעירה מתוך הדף. באות בית? שאל האיש הזקן בשקט. כן, אמרה הבוחנת הצעירה וכדוגמה נתנה את המלה בלון. היא לא יכלה לדעת שהאיש הזקן חיבר פעם מילון ושעד לא מזמן עוד אסף מלים, היה כותב אותן על דפים לבנים שהתגבהו בערימות אינסופיות. האיש הזקן חשב זמן ממושך וניסה למצוא מלה שמתחילה באות בית. בתו ישבה לצדו וחשבה: בטון, בלוט, ברז, בריכה. אבל האיש הזקן שתק. ככל שנמשכה שתיקתו כך הוא התכווץ. הוא לא זכר את העובדות. הוא שכח את המלים. אבל מצבים הוא מבין בדיוק כמו פעם, ורגשות עולים בו בדיוק כמו פעם, והכבוד שלו חשוב בדיוק כמו פעם, אולי עכשיו אפילו יותר. ולכן הוא זקף את הגב והרים את היד. אַת, אמר לבוחנת הצעירה שמולו והצביע על הקלסר שהחזיקה על ברכיה, את תכתבי בבקשה בטופס שלך שבמלחמת השחרור אני לחמתי עם רבין!
המשך בכתובת :https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.4223113
