כשהרופא מדד את גובהי במהלך הבדיקות והודיע לי ביובש שהגובה שלי הוא 152 ס"מ הייתי בהלם. באבחה אחת הוא קצץ לי 2 ס"מ מהגובה שהופיע אצלי בחוגר. אני בטוחה שיש כאלה שיגידו שההלם ואף אולי הפאניקה שרחשה בי, מיותרים ומגוחכים ויש דברים הרבה יותר רציניים בעולם שעליהם ניתן לתת את הדעת, אבל אני מלכתחילה לא הייתי גבוהה במיוחד, ואם נדבר בכנות הייתי נמוכה ולכן נקשרתי עמוקות לכל ס"מ וס"מ, ולאבד ככה ביום בהיר אחד, 2 ס"מ, הרגיש לי כאילו מישהו רומס לי את הלב עם הרגליים המלוכלכות שלו ועוד צוחק לי בפנים.
רק אתמול, שאל אותי הבן של השכנים, שהוא בן 11 וכבר עובר אותי בראש, 'איך זה מרגיש?' 'איך זה מרגיש, מה?' החזרתי בשאלה. 'איך זה מרגיש להיות כזאת גמדה?' אמרתי לו שאני לא כזאת גמדה, אני 154. הוא נחר לעברי בבוז ואמר 'אחותי 154 והיא בת 7, את חייבת להתחתן עם מישהו גבוה אם את לא רוצה שיהיו לך ילדים גמדים'. לא מספיק הוא משפיל אותי היבחוש הקטן והגבוה עכשיו הוא גם נדחף לי לשחלות.
רציתי לקבור את עצמי, מה אני אגיד לו עכשיו שאני 152, איך זה מרגיש? שמעתי את קולו מהדהד בראשי.
החזקתי חזק את הדמעות שלא יצאו החוצה, ושאלתי את הרופא בלחש 'אתה בטוח, רק 152?' הוא הביט בי משועמם, 'כן אני בטוח. זאת לא הפעם הראשונה שאני מודד אנשים, זה אומנם התפקיד של האחות אבל אין לי מושג איפה היא נמצאת.' 'כשמדדו אותי בצבא הייתי 154...' ניסיתי שוב, לשנות את גורלי. הוא לא הביט בי ואמר, 'אני במקומך הייתי דואג יותר לגבי החבורה הסגולה בסנטר שלך ולא לגבי ס"מ אחד או שניים.' הנחתי את ידי אוטומטית על החבורה, הייתי בטוחה שהמייקאפ מסתיר אותה אבל הלחות כנראה נתנה אותותיה. 'אה, זה סתם, נפלתי.' הפעם הוא הביט בי ממוקד לתוך העיניים ושתק.
מהרופא החלטתי ללכת ישירות לחברה שלי מאיה, שנועם לא סובל ולא מרשה לי להזמין אותה לדירה שלנו, שבעצם היא הדירה שלו אבל בגלל שאני לא גרה במקום אחר ויש לי שתי מגרות שהן לגמרי שלי, אני מכנה אותה הדירה שלנו.
בדרך הרהרתי באובדן של 2 הס"מ שלי ורציתי לבכות אבל לא בכיתי, ואז חשבתי איך רק לפני יומיים נועם אמר לי שאני מסתירה לו את מסך הטלויזיה, ולא ממש הקשבתי לו כי הייתי מחוברת לאוזנייה בטלפון ושמעתי מוסיקה, ואז הוא קם והזיז אותי ונפלתי על הסנטר כי לא הייתי מרוכזת, כמו שהוא אומר לי תמיד. המחשבה הזאת פתאום הצחיקה אותי, בכל זאת יש בזה מין האירוניה שבחורה שגובהה 152 מצליחה להסתיר למישהו משהו.
כבר בחדר המדרגות בבניין של מאיה, הרחתי את הריח המתוק של עוגות השמרים שמאיה אופה, אסור לי להתפתות, אמרתי לעצמי, נועם אומר שאני צרכה להוריד 5 קילו.
מאיה פתחה את הדלת ואמרה, 'הגעת בול בזמן לעוגה', אמרתי לה, 'נראה לי שאני אוותר, אני צרכה להרזות', 'תפסיקי לדבר שטויות, מאיפה יש לך להרזות? את כבר רזה... וחוץ מזה, את יודעת מה הסיסמא בבית הזה?' 'ממחר דיאטה' עניתי. 'ממחר דיאטה' היא חזרה אחרי. היא עטפה אותי בחיבוק והכניסה אותי לדירתה, אחר כך מזגה לנו קפה שהיא טוחנת בעצמה ופרסה מהעוגה, השוקולד נטף מהעוגה והרגשתי ריר בפה, נו, אולי רק ביס קטן, חשבתי לעצמי, וחיסלתי פרוסה שלמה בלי להרגיש בכלל. נועם תמיד אומר לי שאין לי שליטה עצמית, הוא צודק.
'מה חדש?' שאלה מאיה בעליזות
'איבדתי 22 סנטימטרים... לא הספקתי לסיים את המשפט וכל הבכי שדחקתי פנימה יצא החוצה בבת אחת.
'מה זאת אומרת, איבדת? איפה איבדת אותם?'
סיפרתי לה, על הבדיקות אצל הרופא, שבכלל הלכתי אליו כדאי לברר אם נשארו לי ביציות והוא החליט לקחת לי מדדים, ואז הוא אמר לי שאני 152, במקום 154.
'ונשארו לך?' היא שאלה.
'האמת שבאופן מפתיע כן. אבל זה כמו אגוזים בלי שיניים, נועם בחיים לא ירצה לעשות ילדים עם אחת שהגנטיקה שלה כל כך דפוקה והיא רק 152'...
לנוכח השם 'נועם' מאיה עיוותה את פניה בגועל.
'הגנטיקה שלך לא דפוקה, זה רק המוח שלך שדפוק, למה שאת בכלל תרצי לעשות ילדים עם נועם?'
שתקתי. אני יודעת שהיא מקנאה ובצדק, תמיד היא יוצאת עם בחורים שאין להם מושג מה הם רוצים מהחיים, תפרנים כאלה ומבולבלים, ונועם הוא בחור ממש מציאה, הוא לומד רפואה והוא יהיה רופא, ולא סתם רופא, פלסטיקאי, מה שאומר שהוא גם יהיה מאוד עשיר, לא שעכשיו חסר לו. הדירה בארבע ארצות היא שלו, ירושה מהסבתא שלו.
מאיה ראתה את המצוקה שלי, ואמרה 'יכול להיות שהוא טעה, הכי טוב תמדדי את הגובה שלך בבית, על הקיר, כמו שהיו מודדים אותנו כשהיינו ילדים, ואל תמדדי את עצמך בערב, קראתי באיזה מקום שבערב אנחנו יותר נמוכים מאשר בבוקר, וגם קראתי שיש מקומות בעולם שאם מודדים בהם גובה, התוצאה יוצאת שונה ממקום למקום...'
'את רצינית?'
היא הרימה את ידיה כנכנעת ואמרה, 'זה מה שקראתי.'
בדרך חזרה עצרתי ב'טמבור' וקניתי מטר מדידה ארוך במיוחד, כדי שאוכל למדוד את עצמי בבוקר.
הילד של השכנים עמד עם החברים הז'לובים שלו בכניסה לבניין ואיך שראה אותי הוא חזר על השאלה המעצבנת שלו 'איך זה מרגיש?' ואחר כך הוא והחברים שלו פרצו בצחוק, אני עליתי לדירה מתביישת בעצמי.
נועם היה במקלחת כשהגעתי, מחזיק המפתחות שלו עם הסמל של מרצדס היה מונח בהפגנתיות על השולחן. לנועם אין מרצדס, יש לו טיוטה. כשאמרתי לו שזה קצת מצחיק שהוא נוהג על טיוטה ומסתובב עם סמל של מרצדס, הוא אמר לי בכעס, שבן אדם צריך לשאוף למשהו. שאלתי אותו אם הוא שואף למרצדס? והוא אמר לי שזאת שאלה מטומטמת, שמעידה על רמת אינטליגנציה נמוכה מאוד, ושיש לו עוד הרבה עבודה איתי. אחר כך הוא לא דיבר איתי שלושה ימים ושני לילות, הוא לא הסביר לי למה, ואני לא רציתי לשאול שאלות מטומטמות אז שתקתי.
כשנועם יצא מהמקלחת הוא נתן בי מבט ואמר, 'החולצה שלך מלוכלכת', הבטתי בחולצה וראיתי כתם קטן של שוקולד מהעוגה שאכלתי.
חייכתי ואמרתי בהתנצלות, 'אכלתי עוגה', רציתי לחבק אותו אבל ראיתי שהוא לא במצב אז החלפתי בגדים ונכנסתי לישון.
בלילה חלמתי שאני נעשית נמוכה יותר ויותר, עד שאני נעצרת על 2 ס"מ בלבד, ואז נועם הולך לאיזה איש שמחבר אותי למחזיק המפתחות שלו, וכל הזמן אני מקבלת מכות בפנים ובגוף מהסמל של מרצדס ואני רוצה לצעוק אבל אף אחד לא שומע אותי כי אני כל כך קטנה, ואיך זה מרגיש? איך זה מרגיש?
התעוררתי שטופת זיעה קרה, נועם לא היה במיטה, כנראה יצא לריצת הבוקר שלו. ניצלתי את ההזדמנות והלכתי למדוד את עצמי. סימנתי קו ממש קטן בעיפרון מעל לקדקוד הראש שלי, לקחתי את המטר ומדדתי. לא האמתי למראה עיניי. שוב, איבדתי 2 סנטימטרים נוספים. מדדתי את עצמי שוב, אולי אני טועה, אבל לא. 150 ס"מ, אולי אני באמת הולכת ונעשית קטנה, אולי זאת איזה מחלה נדירה, ואיך בכלל אני אהיה אמא אם אני רק הולכת ונומכת? יש כזאת מילה, נומכת? איך זה מרגיש?
עשיתי חיפוש בגוגל, אבל לא מצאתי משהו שאפשר להיאחז בו. 'מה את מחפשת?' נבהלתי, לא שמתי ללב שנועם נכנס והוא עומד מאחוריי, נשפך לי הקפה.
'תגידי את מטומטמת או מה?'
-'הבהלת אותי'
'אל תאשימי אותי בשלומיאליות שלך...'
הוא הלך למטבח ופתח את דלת המקרר, הלכתי אחריו, רציתי לדבר איתו שיראה אותי.
'תראי איך העגבניות האלה נראות' הוא דחף לי עגבנייה קרוב לפרצוף, 'את לא יודעת לבחור שום דבר'...
רציתי להגיד לו שבחרתי בו, אבל שתקתי.
אחר כך הוסיף 'ותפסיקי לקנות תפוחים אדומים, את יודעת שאני אוכל רק את הירוקים, כלום את לא יודעת לעשות, כלום.'
רציתי להגיד לו שאני אוהבת את האדומים, אבל שתקתי. יש לו מספיק על הראש.
'טוב, מה את מסתכלת עליי כמו איזה גולם, ניקית את הקפה ששפכת?'
הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ, השפלתי את ראשי, לקחתי סמרטוט והלכתי לנקות.
כשסיימתי, הוא כבר טרק את הדלת והלך מבלי לומר שלום, התלבשתי והלכתי לקופת החולים.
האחות הייתה נחמדה, היה לה מצב רוח טוב, 'זאת לא טבעת נישואין, אנחנו קוראים לה טבעת אהבה, אני עם נישואין גמרתי. האמת, חשבתי שגם עם אהבה, אבל אז הגיע יורי, הכרתי אותו באתר הכרויות, היית מאמינה? חשבתי שאין לי סיכויי, אישה בת 44 גרושה, שני ילדים, הציצים שלי לא היו מה שהיו פעם, והנה, בסוף מצאתי מישהו, הכי חשוב זה לא לוותר על עצמך.' אמרה תוך כדי שהיא מביטה בערגה בטבעת שעל אצבעה.
נועם אף פעם לא נתן לי טבעת, עד שהוא נתן לי את שתי המגרות הוא הוציא לי את הנשמה.
149, היא הודיעה לי. ואז הוסיפה בחיבה, 'את כזאת קטנטונת, איך זה מרגיש?'
במהלך שלושת החודשים האחרונים, כמעט ולא יצאתי מהבית, פחדתי להיתקל בבן של השכנים ובשאלה שלו 'איך זה מרגיש?' ובכלל פחדתי מהעולם שבחוץ. נועם היה בא ויוצא, עצבני רוב הזמן, בקושי מדבר איתי. גם לא שכבנו בכלל, חוץ מפעם אחת שהוא חזר שיכור והעיר אותי.
הגובה שלי עמד על 140. לנועם זה נראה טבעי, 'אין לי מושג על מה את מדברת, תמיד היית נמוכה, בואי נודה בזה, הגנטיקה שלך על הפנים, המזל שלך שיש לך אותי.'
ובפעם הראשונה מאז שהתחלנו לצאת, לא הרגשתי שיש לי מזל שיש לי את נועם, אם כבר הרגשתי חסרת מזל, אבל לא אמרתי כלום. שתקתי, כמו תמיד.
אם אני אמשיך ככה, אני אעלם בתוך שתיקה, איך זה מרגיש?
באותו הלילה, התקשרתי למאיה וביקשתי לבוא אליה, היא הסכימה, אפילו ששלושה חודשים לא דיברתי איתה ולא חזרתי אליה כשהתקשרה.
'נמכת' היא אמרה לי ברגע שראתה אותי, היא רואה אותי באמת, חשבתי לעצמי ואז סיפרתי לה הכול, והרשתי לעצמי לבכות ולצחוק ולאכול פרוסה עבה של עוגת שמרים.
'איפה היית בלילה?, הלכת להזדיין? את שותקת?..'
לתוך קרטון קטן, רוקנתי את שתי המגרות שלי, והרגשתי איך הגוף שלי נמתח.
'את עוזבת אותי? א-ת עוזבת א-ו-ת-י?' צרח נועם.
'כן' אמרתי בלחש והרגשתי איך אני מחזירה לעצמי עוד ארבעה סנטימטרים.
'את בחיים לא תמצאי מישהו כמוני, אף אחד לא ירצה אותך...'
הנחתי את המפתח על השולחן.
נועם התחיל לבכות, 'אין לך לב, את יודעת באיזה לחץ אני נמצא? את פעם למדת באוניברסיטה?'
לקחתי נשימה, סגרתי את הדלת אחריי, שמעתי את נועם מטיח משהו אל עבר הדלת, המשכתי לרדת במדרגות, הבן של השכנים עמד בכניסה, 'איך זה מרגיש?'
הסתכלתי לו בתוך העיניים ואמרתי 'לפחות כמו מטר שמונים'.
https://www.facebook.com/keren.nahoomzarka
