אני לא קופאית שסורקת ברקודים...
כתבו עלי סיפור 😄 https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.4239417
תהנו
====================================================
בחיוך כבוש וצעדים נתרניים חצתה הספרנית הראשית את המסדרון החשוך המוביל לחדרו של גדי, המנהל הכללי. "לקח לו קצת זמן לגלות את המהלך המבריק שעשיתי, אבל האמת סופה להתגלות", מילמלה לעצמה בהתרגשות הספרנית ישראלה לנוכח הזימון הדחוף של הבוס החדש.
"אני מקווה שיש לך סיבה טובה למעשה החמור שעשית. אחרת, את מפוטרת", ויתר המנהל על המשחק המקדים. "ציפיתי ממך ליותר, את מאכזבת אותי", המשיך גדי עוד קודם שהספיקה ישראלה להעלים את שאריות קמטי החיוך ולהתיישב על הכיסא.
"אתה מתכוון לספרים?" שאלה בגמגום מבוהל, "אבל אתה בעצמך ביקשת..."
"אני ביקשתי ממך לעשות ונדליזם שכזה?!" הגביר גדי את קולו, "אני?! הביאו אותי לפה כדי לעשות דבר אחד, לצמצם גירעונות, ולא לגרום לנזקים".
"הרי מיד כשנכנסת לתפקיד ביקשת ממני למצוא מענה מהיר לתופעת אי החזרת הספרים לספרייה", מיהרה להשיב ישראלה. "אני ממש זוכרת איך בסופה של מצגת ארוכה ומלאה נתונים יבשים פתאום תיארת בעדינות מרגשת את הקוראים מתקשים להיפרד מהיופי המסתתר בספרי הרומאן או הבלש, או סתם טרודים בעמל היום, לכן אינם ממהרים להחזיר ספרים".
גדי הסמיק לרגע לנוכח המחמאה ופתח פיו כדי לומר משהו, אך שטף דיבורה הבוטח של הספרנית, שהחליף את הטון המתנצל שבו פתחה, עיכב אותו במעט. "טענת שבהעדר ספרים זמינים תנועת הבאים בשערי הספרייה, הנמצאת בלב לבו של מרכז התרבות, הולכת וקטנה, ובכך לא רק מצטמצמים אופקי המחשבה והרגש של התושבים, אלא גם כמות הנרשמים לשעת סיפור, חוג דרמה ולהצגות, ולכן הגירעון הכספי הולך וגדל".
"זה בדיוק מה שאמרתי ישראלה, אבל את חשבת שהפתרון הוא לשוב ולרכוש את רבי המכר כדי להחזיר אלינו את הקוראים שעייפו מלראות מדפי ספרייה ריקים. את חייבת להבין שחוסר הסדר והיציבות באזורנו הוא זה שגורם למשבר האמון המתמשך. אנשים אוהבים סדר ומשמעת יותר מכל דבר אחר, כי זה מעניק להם ביטחון. לכן גם ציפיתי שתשבו את ושתי העוזרות שלך ותחייגו לכל הלקוחות ותבהירו שאם הם לא מחזירים את הספרים תוך שלושה ימים הם ייקנסו לאלתר ויוצאו ממעגל הקוראים.
"אם מישהו היה מגיע אלינו למחסום בלי אישור עבודה הוא היה עושה אחורה פנה וחוזר הביתה בלי לספר יותר מדי סיפורים. ומבחינתי זה לא משנה שהוא קם בשתיים בלילה כדי להגיע בארבע לפנות בוקר למעבר הגבול כדי להספיק להתחיל כבר בחמש לבנות את מגדלי אור או מרפסות גינדי. לא היססנו לשלוח הביתה גם אם הכרנו היטב את הפועל, כי עבר אצלנו מדי בוקר וערב וידענו שללא שכר עבודה יומי יהיה לו קשה להשיג אוכל למשפחה. אם רוצים שיהיה פה סדר צריך לפעול דרך הראש לא דרך הלב. רגשות לחוד ופקודות לחוד. פה, בגלל טוב הלב שלכם, ההפקרות חוגגת".
ישראלה התלבטה לרגע, להתנצל ולרכך את זעמו של גדי או דווקא להסביר לבוס החדש שלה שספרייה זה לא מחנה צבאי. מבט חטוף על ורידי המצח הרוקדים שלו הבהיר שאין טעם לסגת לאחור. קרון הכעס כבר יצא מהתחנה ושום התנצלות לא תעצור את מסעו. "אמרת שאצלך בצבא כבר היו שופטים את כל מי שלא החזיר ספרים על חוסרים בציוד", ניסתה לדייק אותו.
"בדיוק ישראלה. אם היינו בצבא היתה מוגשת תלונה על ידי המפקד הישיר, ואז הייתי מעלה אותם בנוהל מהיר למשפט על אובדן ציוד, ולא רק אותם. גם אותך. ולא תמיד זה נגמר בקנס כספי. לפעמים נכנסים למחבוש".
"אבל אנחנו פה בספרייה העירונית. מה אתה רוצה, שנציב שומר חמוש בכניסה שלא יאפשר מעבר למי שלא החזיר ספרים? ונגיד שיהיו סדר ומשמעת שיובילו לתחושת ביטחון. זה לא מספיק. היופי בחיים זה כל מה שאתה עושה מעבר להישרדות. כל הספרים הטובים עוסקים דווקא במה שקורא למי שמחליט להיפרד מהמסלול הרגיל והבטוח. למרות שאתה רק חודשיים בתפקיד הגיע הזמן שתבין, הספרים הם לא רכוש צבאי".
מופתע מתגובתה הישירה של הספרנית הראשית חיפש גדי תגובה הולמת ומהירה. כל עיכוב בתגובה עלול להתפרש כחולשה, הוא נזכר בשיעורי הפיקוד שעבר. "ברור שלא רכוש צבאי", מיהר לענות, "הם היו עולים למשפט על פגיעה ברכוש... של מי בעצם הרכוש?" נבוך מעט הוא השתהה, גירד בהיסח הדעת את ראשו וכמו התחיל לחשוב בקול רם: "מצד אחד הספרים שייכים לנו, לספרייה, כי אנחנו רכשנו אותם. מצד שני הם בעצם שייכים לקוראים, מכיוון שהספרים נרכשים מהמסים שהם משלמים..."
ישראלה החלה לחייך לנוכח הגיגיו של הבוס הקשוח אשר היה מפליא לדלג בין מאצ'ואיזם צבאי בראשית המשפט לפיוט אזרחי בסופו. "מצד שלישי, הסופרים מקבלים אחוזים על כל השאלת ספר, אז הם בעצם שייכים גם ליוצרים. אבל מצד רביעי, גם אם הספר מוחזר, חוויית הקריאה עודנה נשארת בחזקת הקורא..." האריכה את קו ההרהור.
מבולבל מעט מהדיון הקצר בסוגייה למי שייך הספר העדיף גדי למהר ולשוב לאזור הנוחות הבטוח שלו: "לא מעניין אותי למי שייכים הספרים. אני יודע שעשית מעשה חמור ואת צריכה לשלם על זה".
ישראלה, עדיין משועשעת מהדיון הקצר בסוגייה הפילוסופית למי שייכים הספרים, ענתה בטון המפתיע ברכותו: "אני מזמינה אותך אלי הערב".
מסמיק מעט לנוכח פנייתה הישירה כיווץ גדי את אחיזתו בעט המון־בלאן הכחול שאחז במשך כל השיחה. "תבוא אלי לספרייה ממש לפני הסגירה, בשמונה בערב, ותראה איזה שינוי חל בהרגלי ההשאלה של הקוראים".
"ישראלה, אני יודע שהספרייה זה הבית השני שלך, ואולי אפילו הראשון, ושהקרבת את חיי המשפחה למען התפקיד. אבל למה לכל הרוחות תלשת את העמודים האחרונים של כל שלושת אלפים הספרים שיש לנו? מה הספרים האלה עשו לך רע?" ניסה גדי להבין את המעשה המוזר של הספרנית הנורמטיבית לכאורה.
"שלושת אלפים וארבעים ושמונה ספרים. אתמול עשיתי קנייה מרוכזת נוספת", תיקנה אותו ישראלה בחיוך.
גדי הניח את העט, רוקן במהירות את כוס המים ואמר: "מקווה שאת הספרים החדשים השארת שלמים".
"קודם אכניס אותם לקטלוג הממוחשב ואחר כך אתלוש את הדפים האחרונים של כולם. זו הדרך הטובה ביותר להחזיר את הקוראים לספרייה. הם קוראים ספר מתח מרתק, צולחים בשקיקה שלוש־מאות עמודים, עומדים לפענח בהתרגשות את זהות הרוצח — ואופס... אין רוצח".
"מה זאת אומרת אין רוצח? תמיד יש רוצח", התרעם גדי.
"הכוונה, גדי, שהם לא יודעים מי הרוצח, לכן ייאלצו לשוב ולהגיע לספרייה להתלונן", הסבירה ישראלה בטון גננתי את הרציונל למהלך המשונה. "הם מגיעים אלי בתשוקה סקרנית. אני שולפת את הדפים החסרים ומנופפת בהם אל מול הקורא הכמה לגמירה ויודעת שהם נפלו למלכודת שלי. 'עד שלא תביא את כל הספרים שיושבים אצלך בבית כבר יותר משנה לא אתן לך את הדפים החסרים'".
"לא יודע כמה נופלים אצלך", ענה גדי בחיוך, "אבל אני בטח לא אפול במלכודת שלך... יש לקוראים טענות כלפיך מכאן ועד חאן־יונס. גם אחרי שהם מחזירים את כל הציוד ומאפסים להם את רשימת ההשאלה, את לא באמת מחזירה להם את הדפים התלושים אלא מתעקשת לקרוא להם בעצמך את סוף הסיפור".
"ומה רע בזה? שירגישו קצת כמו בשעת סיפור שאנחנו עושים לילדים מדי יום ב' בשבוע. מי כמוני יודעת לקרוא בהטעמות ורגש, לעשות פאוזה בשיא המתח, לעורר ציפייה... זה לא העיקר לגמור וללכת. חייבים לייצר קצת השהיה".
"שמעתי אותך פעם בשעת סיפור. את בהחלט מרתקת את הילדים בקריאתך היפה והנעימה, ישראלה, וגם אני, אם יורשה לי, קצת נהניתי. אבל יש כאלה שמעדיפים לדמיין בעצמם את הכתוב, ואת, הם אומרים, נותנת פרשנות מאוד מסויימת לסוף הסיפור".
"נכון גדי. מי כמוני יודעת למה הסופר התכוון... קראתי מאות רבות של ספרים והשאלתי עשרות אלפי ספרים בחיי. סוף של סיפור זה סוף מוחלט ואין שם שום פרשנויות. גם אם איזה פרופסור שחשב לשפר את תמונת המציאות שלו על ידי הרחבת מוטת הפרשנות ניסה לשכנע את כולם שהפערים שנמצאים בטקסט נועדו להפוך את הקורא לאקטיבי. הסופר כותב כדי להעביר מסר, השקפת עולם, קו מחשבה או רגש לקורא, ולא כדי שישלים פערים. אם היה רוצה לגרום לקורא להיות אקטיבי, אז במקום לכתוב ספר היה ממציא רק שם לספר, נגיד 'המלך במבט אירוני', ונותן לקורא לכתוב את שאר הטקסט. לאנשים נוח להיות פאסיביים, לכן הם מעדיפים ספרים שלועסים עבורם את המציאות. אנשים אקטיביים לא היו פונים לאחור אלא חוצים את המחסום לעבר עמל יומם גם אם שכחו את אשרת העבודה בבית. עשרות אלפי אנשים הרעבים לפרנסה וללחם שיצעדו ביחד לעבר המחסום. עם אשרת עבודה, בלי אשרת עבודה... אפילו אתה, גדי, לא תצליח לעצור".
גדי, מעט מבולבל, מחייך ועונה לישראלה: "לא מבין כל כך למה התכוונת, אבל דעי לך שיש קוראים המתלוננים שאת מדי פעם גם מחליפה בין סופי הסיפורים. מגיע אליך מישהו עם רומאן אהבה אסור בין מפקד בצבא לאזרחית עובדת צה"ל, ובמקום לדעת אם המפקד עוזב את הבית והולך עם האזרחית הרווקה, את בכלל מספרת לו על גיבור מלחמה ששב בשלום מאיזה קרב אל אבא ואמא שלו".
"אבל זה בדיוק מה שאמרתי לך. אני לא קופאית שסורקת ברקודים. חוץ מהחזרת ספרים נטושים למקומם לפי שיטת דיואי, אני מזהה גם אנשים נטושים ויודעת להתאים להם את הסוף שהם צריכים. מפקד כזה ששב כגיבור מלחמה דווקא אל הוריו, אל הבית בו נולד וגיבש את הזהות הראשונית, ולא אל אשתו או המאהבת שלו, הוא סיום הרבה פחות בנאלי ממה שקורה ברומאן המקורי. חייבים להרחיב קצת את גבולות התודעה".
"אבל זה לא התפקיד שלך ישראלה".
"מי אמר? הרי הקוראים מתייעצים אתי ומבקשים המלצות ובתום הקריאה משתפים בחוויות. אני לא סתם איזו פקידת דואר שמחלקת חבילות שנקנו בסין בדולר וחצי. אני חלק מהחיים של האנשים. והכי חשוב, להבדיל ממך, אני מספקת להם את מה שהם צריכים, לא שולטת בהם".
"אני שולט באנשים?! בסך הכל עשיתי את מה שביקשו ממני לעשות".
"למנוע את חופש התנועה של האנשים זה לשלוט בהם, ולא משנה אם זה להכניס לכלא חייל שאיבד כומתה או למנוע כניסה ממישהו בגלל ששכח אשרת עבודה".
"גם את שולטת באנשים, ישראלה, לפחות בחלק מהם. גם אם מנעתי מאנשים חופש תנועה פיסי, במחבוש או במחנה הפליטים, הם עדיין יכולים לחשוב על מה שהם רוצים, ומתוך חירות מוחלטת. אבל את ממש שולטת להם במחשבות וברגשות. אין לך זכות לשנות נרטיב של אחרים. את לא מחברת הספר".
"אני לא מבינה למה אתה רומז, גדי. אני מספיק ותיקה בעסק כדי להכיר את רוב קוראי הספרים שלנו בספרייה ולדעת מה מותר ומה אסור לי. ואם מגיע לי איזה קורא הרפתקן שאוהב דווקא אי ודאות וסופים פתוחים, אין לי שום עניין לאכזב אותו ולספר לו שהמפקד נטש את הבית והלך בעקבות אהובתו הצעירה. אקרא לו סיפור על לוחם שחזר מקרב והחליט לחזור להוריו, או לשוב ולצאת לקרב נוסף כי הבין שהקרב הוא מטרה ודרך חיים ולא אמצעי".
"חשוב לי שתדעי, ישראלה, שלי אין שום דבר אישי נגדך, אפילו ההפך. אני בסך הכל מציג בפניך את תלונות הקוראים. הנה, תראי את דוא"ל התלונה של עורך־דין גנני: 'בשבועיים האחרונים סיימתי לקרוא ארבעה ספרים תלושי דפים. בכל פעם שהגעתי סקרן ומתוח לקראת סגירת הספרייה התעקשה מנהלת הספרייה שאמתין עד אשר תיסגר הספרייה ויתפזרו השואלים, ורק אז לקרוא בפני ביחידות ובשקט את סוף הספר. לא זו בלבד, לכל ארבעת הספרים השונים שקראתי התעקשה הגברת לקרוא את אותו סוף'. ישראלה, את יודעת עד כמה הגנני הזה בעייתי. אני פוחד שיתבע אותנו".
"מה יש לו לתבוע? זה סוף נהדר והוא יכול להתאים להרבה ספרים".
"מה כל כך נהדר בסוף המספר על עורך דין העובר משבר אמצע החיים, עוזב את הבית ועובר לחיות עם פקידת דואר או קופאית שחושבת שהחיים זה רומאן רומנטי. הוא טוען בסוף הדוא"ל שאת כופה עליו סוף סגור למרות שהוא חובב סופים פתוחים. ואם כבר את מתעקשת לקרוא סיפור כזה, אז למה דווקא בפני העורך דין? אפשר גם בפני. יהיה מה שיהיה, לא אגיש תלונה ולא אשפוט. צריך לפעמים לוותר קצת על סדר ומשמעת, גם אם זה בא על חשבון הביטחון".