"כשקראתי את חיי נישואים בפעם הראשונה ישבתי בתחנת האוטובוס מחכה לקו 21 שייקח אותי הביתה.העיר הייתה עמוסה ומפויחת, שעת הפקקים וכולם נהרו מהמשרדים החוצה לחום הלח. קשרתי את התלתלים הסוררים לקוקו גבוה, שילבתי את רגלי זו בזו וניתקתי עצמי מההמולה, מתמקדת בכתוב ומרשה לתודעה להיזכר שעוד ארבעים דקות יגיע האוטובוס. תוך מספר רגעים התיישבה לידי קשישה חביבה ולידה נער כבן 17, הבעת פניו משתנה תדיר בהתאם למוסיקה שאליה האזין. אנשים נוספים הגיעו, עומדים, משוחחים, מתווכחים אך אני לא הייתי שם. שקועה הייתי לגמרי בשאונה של וינה, בבתי הקפה שלה ובמזג האוויר הצחיח.הלכתי לצדו של גורדוייל, גיבור הסיפור וכאביו הפכו לכאביי.חשקתי בו ותיעבתי אותו בו זמנית, רציתי להתריע בפניו על בחירותיו ולא יכולתי; בזתי לאפסותו וחשתי על כך נקיפות מצפון.מרוב התלבטויות פספסתי פעמיים את האוטובוס ואמי התקשרה לשאול היכן אני ולמה לוקח לי כל כך הרבה זמן להגיע.כשהגעתי לביתי הייתי ספוגת זיעה ולקראת סיום הספר: האירועים בו נתנו בי אותותיהם. דוד פוגל, מחבר הסיפור הותיר בי חותם שלא ישכח, כמו קעקוע מרהיב וענקי על הגב, כזה שצרב אך בנוסף הייתי גאה בו מאוד.
מאז קראתי את כל יצירותיו כמה פעמים ובכל פעם גיליתי דבר מה אפל, גותי ומפחיד מאוד.חייו היו מסכת שלמה של בדידות, ייסורים ורעב תמידי לאוכל, לאהבה ולקבלה. מצד אחד רצה מאוד להיות אהוד ומצד שני הרחיק עצמו מההמולה, מהבאז התמידי של קהילת הסופרים העבריים.הוא לעולם לא התאקלם במקום אחד, תמיד היה הזר המנוכר וסטיותיו, ובכן, הן סוד קסמו קצת כמו בשביס זינגר בשונאים סיפור אהבה או סול בלו בהרצוג. הוא היה נשוי לאישה שכנראה התייחסה אליו לא יפה (וזאת בלשון המעטה) התעללה וסירסה את גבריותו אך כשהכיר את מי שעתידה להיות אשתו השנייה, עדה נדלר, דברים השתנו אצלו לטובה.
כה מעניין היה לקרוא את אוסף המכתבים הנפלא הזה (הספר עד כלות) , מעניין ומרגש משום שכבר יצא לי לקרוא חלופת מכתבים בין גבר לאישה וגם באינטראקציה הזאת ישנו הצד המדבר, המפרט והצד המקשיב והמזדהה.עגנון ואשתו למשל, ב-אסתרליין יקירתי.מכתביו אליה עשירים ומלאי צבע: הוא אוהב לכתוב על עצמו, הוא גאה שאנשים רוצים בקרבתו, מספר על ארוחותיו, ביקוריו ואנשים שפגש.אצל דוד ועדה ישנה הערצה הדדית זה לזו. הם באמת ובתמים דואגים לבריאותם, לחוזקם הנפשי.הם הכירו בבית מרפא כשלשניהם הופיעו תסמינים של מחלת השחפת ומאז נותרו בקשר מכתבים הדוק. אנו למדים על אהבה חומלת, הדוקה ומחסנת בין השניים. אם אחד מהם לוקה בייאוש, השני יעודד ויחזק במילים טובות, בתיאור עתיד אופטימי, לאו דווקא מההיבט הכספי אלא הרצון להתאחד בגוף ובנשמה.עדה מתגלה כאישה אינטליגנטית, נבונה מאוד ובעלת חוש הומור בעיקר כשהיא כותבת לו מבית המרפא:״דוד׳לה, האם אתה מבין עד כמה משעמם הקיום הזה, לחיות כל הזמן עם מדחום בישבן?״ היא נמשכת (ובצדק) לצד האפל משהו, השברירי של פוגל וכותבת לו משפטים המעידים על כישרון פואטי ורגישות לא פחותה מזו שלו: ״הדלקתי את האור כדי להתבונן בבדידותי״.היא נוסכת בו מילות עידוד כשהוא שולח לה את שיריו המייאשים, מתפעלת מכושר הביטוי הייחודי שלו ורוצה להתאחד עמו, להיות שלו.הם נישאים לבסוף ונולדת להם בת בשם תמרה אך אין זה הקץ לתלאותיהם.הם חוזרים זה לזו ושוב נפרדים עקב מחלות ומרורים.את הבת הם מפקידים בידי משפחה טובה ולא מפסיקים לקוות שיום אחד יחיו ביחד ללא הפרעות.העוני, החולי והייאוש הינם חלק בלתי נפרד מחייהם, דבק המותיר אותם מאוגדים על אף המרחק הרב זה מזו.
הציניקנים יאמרו כי לא חיו מספיק יחד על מנת לחוות חיי נישואים ולהתאכזב מהם אך אני חושבת כי ליבו את תשוקתם בזכות מכתביהם ובכך למעשה לא חדלו מלאהוב, מלייחל ומלצפות.קיצם של השניים טרגי וחסר תקווה. עדה נפטרה ממחלתה ואולי משברון לב ודוד הועבר לאושוויץ שם נרצח.בתם תמרה, שרדה.היה לי העונג לקרוא שלוחה נוספת לבית פוגל, עדה אשתו שהתגלתה כשווה לו. להבחין בצד האופטימי יותר שבו, החם והמעודד.
לראות זווית אחרת של יחסים וקצת לקנא באהבה שכזאת שנראה כי כבר פשה מין העולם."
http://sharondekoning.net/2019/09/29/אהבה-עד-כלות-דוד-פוגל-עדה-נדלר-פוגל/
בלילות הסתיו - מילים דוד פוגל
