לפעמים הוא נותן לי מתנות. רגעים אמיתיים שלו, שמתפרצים כמעט מאחורי דלתות חסומות. ברצף ההבלחות האלו מתגלה אדם חכם, סקרן, אנליטי, חרדתי מעט, פרפקציוניסט, קשוב, אינטלקטואל, כריזמתי.
אבל רוב הזמן הוא שקט. רוב הזמן הוא כמעט. רוב הזמן הוא חוסם, סוגר, מפנים, מתבונן, שואל. אני זאת שמשתפת, אומרת מה אני רוצה, מה אני מחפשת, מבקשת, ונותר לי רק להחזיק אצבעות שזה מתאים להשקפת העולם שלו.
אני מחפשת בטחון. אני צריכה לדעת שהוא שם, שהוא רוצה. הוא רוצה? הוא ממשיך לבוא, והוא נשאר. והוא יוזם שיחות ופגישות, והוא משתדל לשנות את מה שמפריע. אבל הוא רוצה-רוצה, או שהוא ברירת-מחדל-רוצה? הוא רוצה למרות שאני לא יודעת לדבר פילוסופיה? למרות שאני לא פוליטית? למרות שלא ירדתי לו?
ואם הוא לא יכול להראות עכשיו, האם הוא יוכל בעתיד? והאם אני צריכה להעניק יותר בטחון? ואולי כל זה פשוט לא נכון? אולי אני צריכה להשאר עם הבחורים הבטוחים שיודעים לבקש.
אולי גם הוא, כמו הרבה אחרים לפניו, יהיה מופתע בעתיד, מכמה שאני חסרת בטחון בקשרים. ואולי אני אתעמת שוב, בהמשך הדרך, עם הפער בין המבוגרת האחראית שאני משדרת, לילדה הקטנה שצריכה שיגידו לה שהיא בסדר.
-----
"אמא, את צריכה לאהוב אותי גם כשאני לא מושלמת"
