אני רואה אותך.
תכתוב מילים יפות, תקשט הכל בחוזק ובמודעות שלך. מסיכה כריזמטית שמרטיבה כל אחת.
גם אותי המסיכה הרטיבה פעם.
אבל היום אני רואה אותך.
אני רואה את השחור שבפנים. את החולשות שלך. אתה לא מתמודד עם החושך שלך, ומשליך אותו על כל מי שאין לה מספיק עמוד שדרה לעמוד מולך.
אני רואה את האפסיות והרכרוכיות שמאחורי הידיים החזקות.
כשאתה מצליף, אני יודעת שמאחורי השוט עומד ילד קטן שלא חיבקו אותו מספיק. אני יודעת שאתה לא אוהב, לא מעריך ולא מכבד אף אחת. אתה לוקח את הכאב שלך ומפנה אותו החוצה.
ויש שם כל כך הרבה כאב שזה יכול לשבור. כמו שזה שבר אותי. כמו שזה שבר אותה.
אז יתכבד אדוני ויתקשט בנוצות. נוצות שלמדת שהן יפות ולמדת איך לנופף בהן. אולי יש רגעים שאפילו תאמין שהן באמת באמת שלך. אבל אל תתבלבל, ואל תשכח, שיש אשה אחת בקהל שרואה שאתה תמיד היית, ולנצח תהיה - ערום.
