אני מושפעת בקלות מהערות רנדומליות. אנשים זורקים פה ושם משפטים, שהם דרך חיים עבורם, ואני מלקטת אותם. כשמשהו נשמע לי טוב, הוא נכנס לרשימת הערכים שלי, ואני יכולה לשנות את התפישה שלי לפרטים פעוטים מהיום למחר בקיצוניות.
אחת שאמרה, ששיער פזור הוא סמל לדיכוי הנשי, שהוא מפריע, מקטין את הראייה, מסתיר את הפנים. אני גם ככה הולכת הרבה עם שיער אסוף, אבל מאז אני אוספת אותו, כתמיד ברשלנות, אבל בגאווה. "אתם לא תגידו לי כיצד אני יפה, ואני בוחרת נוחות על פני הסטנדרטים שלכם", בערך.
במפגשים, וכשהשיער שלי ביום טוב, אני לפעמים מפזרת. בלי הסברים, פשוט ככה. וכשהסטירות מגיעות, או כשאני מתחילה למצוץ הוא עושה צרות, גם, פשוט ככה, נסתר גם הוא, חווה איתי את הסערה.
אני כבר מיומנת, מולטי-טסקרית מדרגה ראשונה, שפתיים רכות, עולה ויורדת, ידיים אוספות את השיער המופרע, והקוקו שתמיד על הפרק מתהדק סביב הרעמה.
אבל הוא עצר אותי. לקח את כף ידי בידו, הסיר את הגומיה ממפרק כף היד והתחיל במלאכה בעצמו. למי שלא היה שיער ארוך, לא יבין את האינטימיות שבקוקו, את האמנות, את הפרטים, הרישול ההו-כה מדויק. כל איזור בשיער שואף לכיוון אחר, לכל שערה יש יעד, דעה. אני כבר מכירה את כולם, והם כולם מסתדרים כל כך טוב בגומיה שלי.
והוא אוסף כמו אבא, גורף בקפדנות כל שערה סוררת. כמו שגברים עושים, כמו שאבא שלי היה אוסף. המטרה היא קוקו מושלם. ככל שיותר אסוף, יותר טוב. ואני מחייכת בנחת. מתמסרת לקוקו הזה שאני יודעת שידגדג לי לתקן כל הסשן. אבל הרגע הזה, להרגיש קטנה שוב, שבו הידיים מסדרות בדאגה ובמסירות,
שווה יותר מכל קוקו מרושל בקפדנות.
