פעם, כשהייתי עומדת מול מראה הייתי מכריחה את עצמי לאהוב. זה לא היה בא בקלות והייתי ממש צריכה לעבוד על זה. הייתי מתמידה על זה ממש, כמה דקות ביום שאני מכריחה את עצמי להגיד לי מילים טובות. אהבתי את הבטן, הכתפיים והירכיים. קיבלתי את זה שככה הגוף שלי נראה, כי אלו נסיבות חיי כרגע.
זה עזר כמו פלסטר על פצע. זה לא הפריע לי יותר מדי, והייתי תמיד עם בטחון עצמי גבוה, אבל זה דימם, קצת. כל מראה היתה כואבת, מעט. היו תקופות שהייתי ממש טובה בזה, אבל באמת שלא הייתי עם משקל ממש גבוה, פשוט.. הרגשתי שיש בי יותר.
היום, אחרי שהתחלתי להתאמן, יש לי גישה אחרת למראות. אני אוהבת אותם יותר מדי. זה מתחיל להיות נרקסיסטי אפילו, אבל הן מרגשות אותי. אני תמיד שמחה לגלות מראה במקום מפתיע. אני ישר מזדקפת, רואה את הכתפיים הרחבות, את עצמות הבריח נחשפות. אם אני לבד ועירומה, זו פשוט חגיגה של אהבה עצמית. ליטופים על הבטן, שאני חושבת שאחרי אימון כבר רואים קצת קוביות, אז אני עושה שריר ומשחררת.
ושוב, עושה שריר, רואה אותם מתגלים, ומשחררת.
ואז אני מכופפת את היד שלי בזווית הזו, שתלולית קטנה נחשפת, יוצרת שקעים סקסיים על הכתף.
ואז מסתובבת על הצד, מלטפת, את כל כולי, מתמתחת, מבליטה, נושכת שפה,
ואז נעמדת שוב עם הפנים מול המראה, ועושה שריר בבטן וחוזרת על עצמי...
וזה כבר נהיה בעיה,
כי לוקח לי מלא זמן להכנס להתקלח.
