לפני כמה זמן הייתי מזכירה בחברת הייטק. הבוס חיפש עוזרת אישית שכזו, ויצוין שאני לא הייתי טובה בזה. קשה לי לדאוג לבן אדם שבוגר מספיק לדאוג לעצמו, אבל את העבודה כבר קיבלתי, והייתי עושה את השטויות שהוא מבקש, כמו צ'ק אין לטיסות הפרטיות שלו.
"ומאמי," הוא אמר בזמן שהוא מגלגל בפייסבוק ומעשן סיגר, "כסא ליד המעבר, כן?"
מבולבלת מאוד ומזועזעת קלות, הנהנתי, והבנתי שהוא באמת דפוק כמו שחשבתי.
מי בוחר כסא במעבר? ועוד בכוונה? מילא לא באמצע, אבל מעבר?
כמה מבוגר אתה יכול להיות, שאתה לא רוצה לשבת ליד חלון?
כשאני בטיסות, אני כמו ילדה קטנה. מדביקה את הפנים שלי לחלון ובוהה החוצה בעיניים נוצצות. לפעמים קשה לנתק אותי מהמחזה.
זכורה לי טיסה אחת, שחצינו מעל ים בעת שקיעה, לא נראתה יבשה באופק, מזג האוויר היה מושלם, וראיתי ספינות משא וסירות קטנות יותר שטות להן בסדר ובשקט קסום כמה קילומטרים תחתיי, משאירות אחריהן שובל לבן של גלים. שבויה בקסם, העיניים שלי מתמקדות על הסירות והספינות השונות.
מאין היא באה, ולאן היא מפליגה?
מה עושים האנשים שעליה כרגע? כמה זמן הם לא ראו אדמה? למי הם מתגעגעים? מה הם אוכלים?
האם יש שם גבר ואשה, שהתנשקו היום בפעם הראשונה? האם יש שם מישהו שסובל מפוביה מהים? האם למישהו השתנו החיים היום על הספינה הזו?
כמה אנשים יש על הספינה? האם זה צוות שלם, או 5 חברים, או אולי,
בן אדם אחד בודד,
שעושה ברגעים אלו ממש,
הסטוריה?
הם עסוקים בתוך החוויה שלהם, ולא יודעים כיצד הם נראים ממעוף ציפור. שטים הרחק ובשקט, מבצבצים לעיני מבין ענני צמר גפן, על אוקיינוס שהשקיעה צבעה ורוד.
הקיום שלי הוא ממשי, מוחלט וסופי. אבל הקיום של הספינה הוא פנטסטי, הוא הכל ולא כלום. עולם ומלואו שזניח עבורי אבל קיים ובועט עבורם.
הפער הזה בין המציאות האמיתית למציאות שאני יוצרת להם, מרגש אותי.
ולבי מתעצב על אלו,
שבמקום להתמכר לאשליה,
מעדיפים שיהיה להם נוח יותר ללכת לשירותים.
