כוסאמא שלי הגוף המזדיין הזה ושל האובר מודעות עצמית המחורבנת הזאת.
אני. פאקינג. נראית. טוב. אוקי?
למה לעזאזל אני צריכה להיות קשה על עצמי כל כך?
למה הבטן המקוללת הזאת צריכה להיות שם? למה לא מגיע לי שהיא תראה תמיד בתקופה היפה הזו בין המחזור לביוץ? למה? למה אני צריכה להתנפח? זה לא שאני אופה תינוק ברחם (טפי חמסה אמן סלה טוק טוק טוק), ואני חיה בפאקינג מאה 21 עם מים זורמים מהפאקינג ברז, אם יחסרו לי נוזלים, אשתה אותם.
למה אני צריכה לשנוא את החזה שלי? שלשום הייתי מאוהבת בו, ועכשיו הוא נראה עגום ועצוב.
אבל כן גיליתי אהבה חדשה לכוס שלי.
ורצתי כמו בת זונה
ועשיתי אימון בטן
ואתמול 50 שכיבות שמיכה.
על הברכיים,
אבל 50.
וכן יש לי שריר חדש, מתחת לבית שחי. אין לי מושג איזה שריר זה, ואיך אני מפתחת אותו, אבל גם אותו כיף לי ללטף. ואת הרגליים אחרי לאנג'ים, וגם השתזפתי קצת השבוע.
אבל אני מסתכלת במראההה ואני מתבאסת. לא כיף לי.
כוסאמא של אידיאל היופי. כוסאמאמא שלו.
