חברות שלי מדברות איתי על
"ההוא מהעבר שלח לי הודעה, וההוא שאני קוראת לו חבר שלי מתבאס"
ו-"חברה אמרה לי שהיא ראתה אותו בטינדר"
ו-"נמאס לי מהידידות שלו"
ו-"זה בסדר שאני אלך לידיד הזה לבד, כי יש לי חבר והכל?"
ואם לפני כמה חודשים הייתי מוציאה מחשבון, מחשבת גילאים, זמן ביחד, כמה טעויות הוא עשה, כמה היא,
ומילון כיס זיין-ידיד, ובניתוח יחס אמוג'ים להודעות, וכמה מהם עם לבבות (אדומים/כחולים/מנשק),
וכמובן מנה הגונה של סטוקינג בפייסבוק/אינסטגרם (שמעתי שהיום יש גם סנפצ'ט)
ומגיעה תמיד לעצה האידיאלית שמותמאת בול לסיטואציה שכל בר דעת יסכים איתה ("מאמי, הוא רק רוצה לזיין אותך" / "מאמי, הוא מזיין מהצד"), וכמובן גם זו שנדיר שהבת זונה תקשיב לה.
אבל היום אני מסתכלת עליהן ואומרת להן
שזו כבר לא השפה שלי.
כל כך הרבה מגבלות אנחנו מציבים לעצמנו בשם המונוגמיה.
תשתחררו.
או שלפחות תשחררו אותי מציפיה לעצות טובות,
כי העצה היחידה שלי,
לנצח (עד הודעה חדשה)
היא
"אחותי, תפתחי את הקשר"
