בהופעה השניה או השלישית חלצתי את סנדלי השורש, זרקתי אותם בפינה והשתחררתי באמת.
ביום השני הקוצים כבר לא הציקו ומצאתי מסלול חזרה מאיזור ההופעות למאהל שלא כלל איתו אבנים בכלל.
התמכרתי לתחושה של החול שמעסה את כפות הרגליים בכל צעד. כל צעד שלא כאב הוערך. היה בזה משהו היפי רוחניקי כזה, בקטע שאני מתחילה להתחבר אליו לאחרונה. שללכת בלי שיכאב זה לא מובן מאליו.
רצתי קצת, ממש מעט, בין הבמות. רצתי מהר כמו שלא רצתי בחיי, הרגשתי את היציבה שלי, היא היתה נכונה, זקופה וגאה, לא כמו על רצפות האספלט.
מחר חוזרים לשגרה, ללימודים, להרצאות, לתרגולים לשיעורי הבית.
אבל איך, תגידו לי איך,
חוזרים לכלוא את רגלי החופש האלו בנעליים?
---
יומיים לפני שנסעתי עישנתי ג'וינט עם אחי ונזכרתי כמה שזה עושה לי רע. המוח שלי על סמים הוא וירטואוז אמיתי, במאי בחסד, מספר הסיפורים הסוחף ביותר שאני מכירה. הוא יכול לסובב הכל לרעתי. סרטים נוראיים, מורכבים, אמיתיים להחריד. לפעמים אני מנסה לכתוב לכם עליהם, אבל אי אפשר באמת להעביר שדים כאלה בכתיבה. אני אוהבת להגיד שאני הכובשת ואני הקורבן, אני השופטת והנשפט שנגזר עליו חרטה, הסדיסטית והמזכוסטית. בציור The Garden of Earthly Delights, של בוש יש את איזור הגיהנום (הימני). שם, אני המענה והמעונה.
שנתיים מחיי עישנתי כל יום, נתתי למחשבות הרעות האלה להציף אותי, בשביל מה? איך החרדות אפופות העשן האלו יותר טובות מהמציאות הסחית?
אז החלטתי לא להתארגן לפסטיבל.
זה כאילו למדתי לאן אני יכולה לקחת את עצמי, ועכשיו אני כבר לא צריכה את הג'וינט להגיע לשם.
המוזיקה סחפה.
הרגעים הכי יפים, הכי חוץ גופיים ומשחררים היו כשעצמתי עיניים ורקדתי.
---
זה בסדר לשים שיר לא מהפסטיבל?
מה יש בכן, סקנדינביות? איך לעזאזל אתן עושות מוזיקה כל כך טובה?