"היא פירכסה אתמול", אמא שלי אומרת לי כשאני עם רגל מחוץ לדלת.
היא יושבת על הרצפה ומלטפת את מיוז.
אני מסתכלת עליה, המפתחות של המכונית ביד אחת וכבר שלחתי הודעה שאני בדרך.
"ומאז היא לא הולכת כמו שצריך, נופלת, לא עומדת ישר, לא עולה במדרגות"
"את רוצה לנסוע לבית חולים?"
"לא לא, לכי"
אז אני הולכת.
אחרי שעתיים אני מתקשרת לבדוק מה המצב.
לפעמים זה קורה, ואני לא יודעת בדיוק מתי זה התחיל. קורה שאת מבינה שיהיו פעמים שההורים ישענו עלייך, שיש קטעים קצרים בדרך שהם לא ישאו אותך, ועכשיו את צריכה לשאת.
זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את הטון הזה של אמא שלי כשאני שואלת אותה מה שלומה.
"בסדר" היא עונה, ההברה האחרונה, בין הד' לר' קצת ארוכה מהרגיל, קצת גבוהה מהרגיל.
"אני אבוא הביתה" אני אומרת באגביות.
כשאני נכנסת הביתה אני רואה את מיוז נחה בחיקה של אמא שלי במרפסת. אני מתיישבת לידן ומלטפת אותה.
"היה לנו יום טוב היום" היא אומרת, משלימה עם המצב שהיא עדיין לא יודעת שיש להשלים איתו.
"שנסע?" אני שואלת
"אני אוכל קודם"
ונשארת לשבת עוד חצי שעה במרפסת.
מיוז נחה על מיטת המתכת, שמו לה שמיכה נעימה שתפריד בין החום שלה לקור המתכתי.
"תרצו להשאר?" שואלת אותנו בעדינות הרופאה המטולטלת, בחיוך מקסים והרבה חמלה, "אחרי הזריקה יכולות להיות תופעות לוואי לא נעימות לבעלים"
"אני לא רוצה שהיא תשאר לבד" אמא שלי אומרת ומסתכלת עלי, "את יכולה להשאר?"
דקירה אחרונה
נוזל לבן
ריפיון
נוזל כחול
לב דומם
אין עוד כאב אהובה שלי.
-----
שנופקית,
תודה לך על השנים שהענקת לנו,
תודה על האהבה אין קץ, על החום, על הכרבולים, על הליקוקים והשעות הטובות.
תודה על שעות הצחוק שנתת לנו, על התמימות שובת הלב שלך, החיוביות, היופי והחן.
על מחצית מחייך אני לא יכולה להעיד, אבל על החצי השני, שחלקת איתנו, אני יכולה רק לקוות שנתנו לך את הטוב ביותר,
שקיבלת אצלנו שנים יפות וטובות,
כמו שמגיע לך.
היית כל כך טובה, ולא הגיע לך לסבול יום אחד.
נוחי על משכבך בשלום מיוז אהובה שלי.
תודה על הכל.
