יש משהו מפחיד בלהעמיד את השכל שלך למבחן. במיוחד שאת "חכמה". אני משתמשת במרכאות - כי זה מה שזה. זו כותרת, זו הגדרה, זה שם שהתחבר אלייך. אף פעם לא היית יפה, אבל היית קצת יותר חדה מהסביבה שלך, אז את "חכמה". וכשאת "חכמה", או "יפה", או "כשרונית" לצורך העניין, את שואבת כל כך הרבה בטחון עצמי מההגדרה הזו. לפעמים מספיק רק להאמין, כדי להרגיש טוב עם עצמך.
אבל אז את מגיעה לאוניברסיטה, ואת מתחילה לחטוף על ימין ועל שמאל. וזה מפחיד וזה מסריח.
כל 80 מרגיש כמו הישג חייך.
"למה את לומדת כל כך קשה?"
"כי את לא באמת מאמינה שתואר במזרח תיכון דורש את אותה השקעה כמו תואר בסטטיסטיקה, נכון?" אני לא אומרת.
בקרים שהופכים ללילות, סיכומים יומיים שנשלחים אליו שמסתכמים ב"אין לי מה לכתוב לך. רק למדתי".
ואני נהנית, באמת שכן.
המוח שלי עדיין רעב,
כל תרגיל שנפתר זה כל האנדרנלין שאני צריכה,
כל אסימון שנופל עדיין מרגש אותי,
כל פיסה חדשה בפאזל עושה לי טוב,
וכשזה לא בא לי בקלות - הלב קצת מפרפר.
אבל אלוהים,
כמה שלפעמים הייתי רוצה שזה יבוא לי בקלות. רק בשביל שאוכל להרגיש קצת טוב עם עצמי שוב.