אני ואמא שלי מסיימות לארוז את הדירה במהירות. זה לקח בערך שעתיים, והורדנו את כל הדברים לאוטו של ההורים.
באחת הנגלות פגשתי את השכן, "מה? לאן את הולכת?", יש דברים שמדברים בעד עצמם, אז אמרתי "ככה זה לפעמים", והוא הסתכל עלי במבט מרחם ושאל "למה דווקא את? אולי שהוא יעזוב?". כי הוא משלם שכר דירה.
זה היה יום חם, היינו מותשות ועייפות. רעבות וצמאות.
אחרי הנגלה האחרונה היא שאלה אותי "את רוצה שנעשה סיבוב, לראות שלא שכחנו כלום?". אני רוצה לעשות את הסיבוב הזה לבד, אז היא מחכה באוטו.
לא שכחתי כלום. ידעתי את זה עוד לפני הסיבוב. הפרידה תוכננה ימים, אם לא שבועות, אם לא חודשיים, אם לא מהיום שבו חתמנו על החוזה. ידעתי איפה כל הדברים שלי ובדיוק מה יעזוב איתי.
נפרדתי מהדירה.
כמה שהיא היתה יפה, אלוהים. הייתם צריכים לראות אותה. כמו שמתארים אותה במודעות, כמו דירה מסרט של דיסני. מרכזית ועורפית ושקטה, מוארת, כל כך מוארת. כל היום היה בה אור. מטבח גדול, מכונת כביסה, חדר שינה עצום, ספת ריש. ופרקט. פרקט מושלם. הפרקט הבהיר בדירה המוארת שלי.
מהמטבח היה חלון שהשקיף על שכונה עם בתים, ויכלתי להציץ לגינות שלהם כששתיתי את הקפה של הבוקר.
על החלון הזה נשענתי כשבכיתי את הפרידה. בכי מגעיל עם נזלת ופה בטוח. של חוסר אונים ואובדן. של אובדן של הדירה המרווחת והמוארת עם הפרקט. ואובדן של האקס, כמובן, שיחיה.
אבל הבכי הזה, ביום ההוא, הוא כלום,
לעומת הבכי של היום,
כשנמחק לי הדף נוסחאות לחדו"א 2.
